זיעת הדם

המסר הזה מבוסס על שני מסרים גדולים של צ' ה. ספורג'ן, "הסבל בגן" (ה-18 באוקטובר, 1874) ו"גת שמני" (ה-8 בפברואר 1863). אני אתן לכם רק את התמצית של שני המסרים הללו, שהם יצירות מופת של נסיך המטיפים. אין פה שום דבר מקורי שלי. פישטתי את הדרשות הללו כדי שיתאימו למוח הפחות-ספרותי של האדם המודרני. אני אציג בפניכם את הרעיונות שלוקטו מהמסרים של המטיף הגדול הזה, בתקווה שתיאורו של ספורג'ן את המשיח בגן גת-שמני יתפוס את נפשכם וישנה את הייעוד הנצחי שלכם.

ישוע אכל עם תלמידיו את סעודת הפסח וציין עימם את סעודת האדון. אחר כך הוא יצא עימם החוצה והם החלו ללכת לכיוון גן גת-שמני. למה הוא בחר להתחיל לסבול דווקא בגן גת-שמני? האם היה זה בגלל שהחטא של האדם הראשון הרס אותנו בגן, גן עדן, והאדם האחרון רצה לתקן אותנו בגן אחר, גן גת-שמני?

לעיתים קרובות המשיח היה בא לגן גת-שמני כדי להתפלל. המקום הזה היה מוכר לו היטב. ישוע רצה שנראה שהחטא שלנו מילא אותו בצער. המקום שבו הוא נהנה יותר מכל הפך להיות המקום שבו הוא נקרא לסבול יותר מכל.

סיבה נוספת שהוא בחר בגת-שמני, היא בגלל שהגן הזכיר לו זמני תפילה מהעבר. זה היה המקום שלעיתים קרובות אלוהים ענה לו. יכול להיות שהוא הרגיש שהזיכרון הזה, שאלוהים עונה לתפילה, יכול לעזור לו עכשיו, בשעה שיחל לסבול.

הסיבה העיקרית שהוא הלך להתפלל בגת-שמני היא כנראה ההרגל שלו ללכת לשם, וכולם ידעו את זה. יוחנן מספר לנו, "וגם יהודה, מוסרו, ידע את המקום, כי פעמים רבות נועד שמה ישוע עם תלמידיו" (יוחנן י"ח 2). ישוע הלך במכוון למקום שידע שיעצר שמה. כאשר הגיע זמנו להימסר, הוא הלך "כשה לטבח" (ישעיהו נ"ג 7). הוא לא הסתתר מפני החיילים של הכהן הגדול. לא היה צריך לערוך אחריו מצוד, כמו אחרי גנב, או לחפש אותו על ידי סוכנים. ישוע הלך מרצונו החופשי למקום שבו הבוגד יוכל בקלות למצוא אותו, ואויביו יעצרו אותו.

ועכשיו אנחנו נכנסים לגן גת-שמני. כמה שהגן חשוך ונורא בלילה הזה. נוכל להסכים עם האמירה של יעקב, "מה נורא המקום הזה" (בראשית כ"ח 17). אם נדמיין את גת-שמני, נחשוב על הסבל של המשיח, ואני אנסה לענות על שלוש שאלות בנוגע לסבל שלו בגן.

I. דבר ראשון, מה הייתה הסיבה לכאב ולסבל של המשיח בגת-שמני?

הכתובים אומרים לנו שישוע היה "איש מכאובות, וידוע חולי" (ישעיהו נ"ג 3), אבל לא הייתה לו אישיות דיכאונית. היה לו שלום פנימי כל כך חזק, שהוא אמר "את שלומי אתן לכם" (יוחנן י"ד 27). אני לא חושב שאטעה אם אומר שישוע היה אדם שלו ושמח.

אבל כל זה השתנה בגת-שמני. השלווה שלו נעלמה. השמחה שהייתה מנת חלקו הפכה למערבולת של צער. בזמן שהלך במורד הגבעה המובילה מירושלים, דרך נחל קדרון, לגת-שמני, המושיע התפלל ודיבר בשמחה. (יוחנן ט"ו-י"ז).

"ויהי ככלות ישוע לדבר את הדברים האלה, ויצא החוצה עם תלמידיו אל עבר לנחל קדרון, ושם היה גן, ויבוא בו הוא ותלמידיו" (יוחנן י"ח 1).

לאורך כל חייו ישוע כמעט ולא אמר מילה אחת על תחושת צער או דיכאון. אבל עכשיו, בעת שנכנס לגן, הכל השתנה. הוא זעק, "אם יוכל להיות, תעבור נא מעלי הכוס הזאת" (מתי כ"ו 39). מה קרה לך, אדון ישוע, שנהיית כל כך מוטרד?

ברור שהצער והמצוקה שלו לא נבעו כתוצאה מכאב פיזי בגופו. ישוע מעולם לא התלונן על בעייה פיזית כלשהי. הוא התעצב אחרי שידידו לעזר מת. אין ספק שהעציב אותו לשמוע את אויביו מכנים אותו 'סובא' או מאשימים אותו בגירוש השדים בעזרת בעל-זבוב. אבל הוא עבר את כל זה בגבורה. זה מאחוריו. התחושה שאחזה במושיע, הייתה חייבת להיות חדה יותר מכאב, פוגענית יותר מהאשמה, נוראית יותר משכול, כדי לגרום לו "להיעצב ולמוג" (מתי כ"ו 37).

נראה לכם שזה היה פחד ממוות או חרדה מצליבה? הרבה קדושים מתו באומץ רב עבור אמונתם. זה יהיה חוסר כבוד כלפי המשיח אם נחשוב שהיה לו פחות אומץ מהם. אסור שהאדון שלנו יצטייר כנחות בפני הקדושים שהלכו אחריו עד המוות! בנוסף, כתוב בתנ"ך, "אשר בעד השמחה השמורה לו קיבל את הצלב, ויבוז החרפה..." (עברים י"ב 2). אין אחד שיכול לקרוא תיגר על כאב המוות טוב יותר מישוע. זו לא יכולה להיות הסיבה לסבל שלו בגן.

אני גם לא חושב שהסבל בגת-שמני נגרם כתוצאה מהתקפה בלתי רגילה של השטן. כבר בתחילת השירות שלו, המשיח צלח מאבק קשה שהיה לו עם השטן במדבר. אבל לא כתוב שישוע "סבל" במדבר. הניסיונות במדבר לא קרובים אפילו לזיעת הדם בגת-שמני. כששר המלאכים עמד מול השטן פנים אל פנים, הוא לא השמיע בכי ודמעות, וגם לא נפל על הקרקע והתחנן לאב. המאבק של המשיח בשטן היה קל בהשוואה לזה. אבל הסבל בגת-שמני פצע את נפשו וכמעט הרג אותו.

אז מה גרם לסבל שלו? זה שאלוהים שם אותו לסבול עבורנו. עכשיו ישוע צריך לקחת כוס מסוימת מידו של האב. הוא נחרד מזה. אז אתם יכולים להיות בטוחים שזה היה משהו מחריד יותר מכאב פיזי, בגלל שמכאב פיזי הוא לא נרתע. זה היה משהו שגרוע יותר מאנשים שכועסים עליו – על זה הוא כבר התגבר. זה היה משהו נורא לאין ערוך, איום להפליא – משהו שבא מאלוהים האב ונחת עליו.

הפסוק הבא מסיר את כל הספקות באשר למקור הסבל שלו:

"וה' הפגיע בו את עוון כולנו" (ישעיהו נ"ג 6).

אז עכשיו הוא נושא את הקללה שהייתה אמורה ליפול על החוטאים. הוא עמד וסבל במקום החוטאים. זה הסוד לייסורים הללו, שאני לא יכול להסביר עד הסוף. מוח אנושי לא יוכל להבין את הסבל הזה.

לאלוהים, ואלוהים לבדו,
ידועים יסוריו במלואם.
     ("הייסורים הנעלמים שלך" מאת ג'וזף הארט, 1712-1768).

שה האלוהים נושא בגופו את חטאי המין האנושי, המשקל של החטאים שלנו רובץ על נפשו.

"את חטאתנו הוא נשא בגויתו על העץ, למען נחיה לצדקה, אחרי חדלנו מן החטאים. אשר בחברתו נרפא לכם" (הראשונה לפטרוס ב' 23-25).

אני מאמין שכל החטאים שלנו הונחו "בגויתו" בגת-שמני, ושביום למחרת הוא נשא אותם לצלב.

בזמן שהיה בגן הבין המשיח מה זה אומר להיות נושא-חטאים. הוא נהיה השעיר לעזאזל, הנושא על ראשו את חטאי עם ישראל, שיילקח וייעשה לקורבן חטאת, שיילקח מחוץ למחנה ויישרף כליל באש זעמו של אלוהים. אז עכשיו אתם רואים למה המשיח נרתע מזה? זה היה דבר מבהיל מאוד בשביל המשיח, לעמוד מול אלוהים כשהוא בעמדת החוטא – או כפי שלותר היה אומר, כשאלוהים הסתכל עליו כאילו הוא זה כל החוטאים בעולם. עכשיו הוא הופך להיות מוקד הנקמה והזעם של אלוהים. הוא נושא על עצמו את העונש שהיה אמור ליפול על האדם החוטא. אין ספק שזה היה נורא עבור המשיח להיות במקום הזה.

גם המחיר של החטא החל לתת בו את אותותיו בזמן שהיה בגן. בהתחלה, החטא עצמו רבץ עליו, ואחר כך גם המחיר שלו. לא מדובר בסבל קטן שהספיק כדי לשלם את מחיר הצדק האלוהי עבור חטאי האדם. אני אף פעם לא מפחד שאגזים בתיאורים אודות הסבל שהאדון שלנו עבר. הגיהנום כולו נמזג לתוך הכוס שהוא שתה ממנה.

הכאב ששבר את רוחו של המושיע, הים הבלתי ניתן לתיאור של הייסורים הגדולים והעמוקים עד אין חקר שניפצו את נפשו של המושיע בעת שהקריב את עצמו למוות, היה כל כך בלתי נתפס, שאסור לי להפליג בתיאורים, אחרת מישהו עוד עלול להאשים אותי בניסיון לבטא את מה שלא ניתן להסביר. אבל את זה אני כן אגיד, ברגע שהרסס מהים הסוער של החטא האנושי ירד על המשיח, הוא למעשה טבל אותו בזיעת דם. היחס אליו כאל חוטא, העונש שקיבל כחוטא, למרות שמעולם לא חטא – זה מה שגרם לו לסבול, כפי שמתואר בפסוק הבא:

"וחבלי-מות באו עליו, ויוסף להתפלל בחזקה. ותהי זעתו כנטפי דם יורדים לארץ" (לוקס כ"ב 44).

ועכשיו הגענו לשאלה השניה.

II. דבר שני, מה משמעות זיעת הדם של המשיח?

ג'ון אליקוט מספר לנו, שמציאות זיעת הדם היא "ההשקפה הכללית המקובלת" (צ'ארלס ג'ון אליקוט, פרשנות של התנ"ך כולו, כרך VI, עמ' 351). הוא ממשיך ומצביע על כך ש"לפי אריסטו, 'זיעת דם' היא סימפטום למצב של התשה קיצונית" (שם). מימי אוגוסטין ועד ימינו, רב הפרשנים החזיקו בדיעה שהמילים "כפי שהיה" מציינים שזה היה דם אמיתי. גם אנחנו מאמינים שהמשיח באמת הזיע דם. על אף שזה לא נפוץ כל כך, יש לכך עדויות בקרב אנשים אחרים בתקופות שונות בהיסטוריה. בספרי הרפואה העתיקים של גלנוס, וגם בכמה ספרים מודרניים יותר, קיים תיעוד אודות אנשים שהזיעו דם אחרי חולשה מתמשכת.

אבל זיעת הדם של המשיח היא מקרה מיוחד. הוא לא סתם הזיע דם, אלא זה היה בטיפות או ב"נטיפים" גדולים, טיפות כבדות. דבר כזה לא ראו בשום מקרה. בזיעה של אנשים חולים הופיע דם בזיעה, אבל זה אף פעם לא היה בטיפות גדולות. מסופר גם שטיפות הדם הגדולות הללו לא חלחלו דרך בגדיו, אלא "ירדו לארץ". המקרה של המשיח כאן הוא ייחודי בהיסטוריה הרפואית. הוא גבר בריא, בסביבות גיל 33. אבל הלחץ הנפשי שהתעורר בעקבות משקלו של עול החטא שרבץ עליו, כוחותיו שהגיעו לקיצם, דחקו את גופו למצב לא טבעי, שנקבוביות עורו נפתחו וטיפות דם גדולות יצאו החוצה וירדו לארץ. זה מעיד על כובד משקל החטא שרבץ עליו. הוא מחץ את המושיע, עד שזה החל לדמם מהעור.

זה מראה בעצם את האופי הוולונטרי של הסבל של המשיח, כי הדם ירד בחופשיות גם בלי שנחתך מסכין. רופאים אומרים לנו שכאשר רב האנשים סובלים מפחד, הדם זורם בעוצמה ללב. הלחיים נהיות חיוורות; באים גלים של עילפון; הדם נכנס פנימה. אבל תראו את המשיח בזמן שסבל. הוא כל כך לא מרוכז בעצמו, שבמקום שדמו יזרום פנימה כדי להזין אותו, הוא זורם החוצה כדי לרדת על הארץ. דמו שנשפך לארץ מסמל את מלוא הישועה שמוצעת לכם בחופשיות. באותה המידה שדמו זרם בחופשיות מעורו, כך אתם יכולים להיטהר בחופשיות מחטאיכם כשתבטחו בישוע.

"וחבלי-מות באו עליו, ויוסף להתפלל בחזקה. ותהי זעתו כנטפי דם יורדים לארץ" (לוקס כ"ב 44).

זיעת הדם באה כתוצאה מהצער שמילא את נפשו. כאב לב הוא הכאב הגרוע מכל. הייסורים האפלים ביותר הם צער ודיכאון. אלה שהכירו דיכאון עמוק מקרוב, יכולים לאשר לכם שזה נכון. אנחנו קוראים במתי שהוא היה "עצוב ונמוג" (מתי כ"ו 37). "נמוג" – המילה הזו היא מלאת משמעות. היא מתארת מוח שהתמלא לחלוטין בצער, מבלי להשאיר מקום לשום מחשבה אחרת. עמדת נושא-החטאים שלנו נשאה את מחשבותיו הרחק מכל דבר אחר. הוא היטלטל קדימה ואחורה בים העצום של הקושי הנפשי. "ואנחנו חשבנוהו נגוע, מוכה אלוהים ומעונה" (ישעיהו נ"ג 4). "מעמל נפשו יראה, ישבע" (ישעיהו נ"ג 11). הלב שלו בגד בו. הוא התמלא באימה ובפחד. הוא "נמוג". המלומד תומאס גודווין אמר, "המילה מציינת כישלון, מחסור, נפילת רוח, דברים שקורים לאדם חולה או מעולף". המילה הזו משמשת גם ככינויה של המחלה של אפפרודיטוס, שהביאה אותו לסף מוות. אז אנחנו רואים שנפשו של המשיח הייתה תשושה וחולה. הזיעה שלו היא תוצר של אפיסת כוחות. הזיעה הקרה, הלחה והדביקה של אנשים גוססים נובעת מהחולשה הגופנית שלהם. זיעת הדם של ישוע נבעה מהמוות הפנימי של נפשו, שכרעה תחת העומס של חטאנו. הוא היה במצב של עלפון נפשי, וסבל ממוות פנימי, שלווה בזוב דם מכל גופו. הוא "נמוג".

בבשורת מרקוס כתוב שהוא החל "להשתומם ולמוג" (מרקוס י"ד 33). במקור היווני פירוש המילה הזו הוא שהתדהמה שלו יצרה פחד קיצוני, בדומה לאנשים שסערם סומר, וגופם מצטמרר. מעמד מתן התורה גרם למשה לרעוד מפחד; באותו האופן גם אדונינו הוכה באימה למראה החטא שרבץ על כתפיו.

בהתחלה המושיע היה מלא צער, אחר כך מדוכא ונמוג, ובסוף "נדהם". הוא התמלא בתדהמה שגרמה לו לרעוד. וכשזה הגיע לעניין נשיאת החטאים שלנו, הוא נדהם לחלוטין ונמוג מעצם העמידה בפני אלוהים במקומם של החוטאים. הוא נדהם לראות איך אלוהים רואה אותו בתור נציג החוטאים. הוא נדהם מהמחשבה על נטישה על ידי אלוהים. זה זעזע את האופי הקדוש, הרך והאוהב שלו, ולכן הוא "השתומם" ו"נמוג".

בהמשך נכתב שהוא אמר, "נפשי מרה לי עד מות" (מתי כ"ו 38). פירוש המילה היוונית "פרילופוס" הוא 'סבל היקפי'. בסבל רגיל יש בדרך כלל פתח מפלט, מקום כלשהו של תקווה. תמיד נוכל לומר שאלה שסובלים שהסבל שלהם היה יכול להיות גרוע יותר. אבל במקרה של ישוע, שום דבר לא היה יכול להיות גרוע יותר, ולכן הוא היה מסכים עם מילותיו של דוד, "אפפוני חבלי-מות" (תהילים קט"ז 3). כל הגלים והנחשולים של אלוהים שטפו אותו. מעליו, מתחתיו, מסביבו, מחוצה לו, בתוכו, הכל, היו ייסורים בכל פינה ולא היה לו מפלט מהכאב ומהסבל. אי אפשר היה לעשות את הייסורים של המשיח גרועים יותר, ולכן הוא אמר, "נפשי מרה לי", מוקפת בצער, "עד מוות" – ממש עד סף מוות!

הוא אמנם לא מת בגן גת-שמני, אבל כן סבל כאילו היה כבר מת. הכאב והייסורים שהוא עבר התגברו והגיעו לרמה שקרובה לסף מוות – ועצרו שם.

אני לא מופתע שכתוצאה מהלחץ הפנימי הזה זיעתו של האדון הייתה כנטפי דם יורדים לארץ. נסיתי לעשות את זה הכי ברור שאפשר מנקודת מבט אנושית.

לאלוהים, ואלוהים לבדו,
ידועים יסוריו במלואם.

"וחבלי-מות באו עליו, ויוסף להתפלל בחזקה. ותהי זעתו כנטפי דם יורדים לארץ" (לוקס כ"ב 44).

III. דבר שלישי, למה המשיח עבר את כל זה?

אני בטוח שהרבה אנשים תוהים למה המשיח היה צריך לעבור כאלה ייסורים ולהזיע דם בטיפות גדולות שכאלה. הם יאמרו, "אני יודע שהוא עבר את כל זה, אבל אני לא מבין למה הוא היה צריך לעבור את זה". אני אתן לכם שש סיבות שמסבירות למה ישוע היה צריך לעבור את החוויה הזו בגן גת-שמני.

1. סיבה ראשונה, להראות לנו את האנושיות האמתית שלו. אל תראו בו אלוהים גרידא, אף כי אין עוררין על כך שהוא אלוהי, אלא ראו בו קרוב משפחה שלכם, עצם מעצמכם, בשר מבשרכם. הוא לגמרי יכול להבין אתכם! העול שלכם רבץ גם עליו, בייסורים שלכם גם הוא התייסר. אין משהו שקורה לכם שישוע לא חווה. בגלל זה הוא יכול לשאת אותכם במהלך הניסיונות שלכם. ראו בישוע את החבר שלכם. הוא יתן לכם נחמה שתסייע לכם לצלוח את הקשיים בחיים שלכם.

2. סיבה שניה, להוות עבורנו דוגמא. פטרוס השליח אמר, "גם המשיח עונה בעדכם, והשאיר לכם מופת ללכת בעקבותיו" (הראשונה לפטרוס ב' 21). אני ממש לא מסכים עם כל המטיפים שמספרים לכם שהחיים שלכם בתור משיחיים יהיו קלים! שאול השליח אמר, "כל החפצים בחסידות, ולחיות במשיח ישוע, המה ירדפו" (השניה לטימותיוס ג' 12). הוא אמר, "וקבל הרעות כגיבור חיל במלחמת ישוע המשיח" (השניה לטימותיוס ב' 3). שאול אמר את המילים האלה בזמן שהיה מטיף צעיר. השירות הוא עבודה קשה. רב האנשים לא מסוגלים לעמוד בזה. לפי ג'ורג' בארנה, בין 35 ל-40 אחוזים מכלל רועי הקהילות עוזבים היום את השירות. זו אחת הקריאות הקשות ביותר בעולם. אדם לא יוכל לעמוד בה אם הוא לא חייל של המשיח! לא רק רועי קהילות, אלא גם משיחיים טובים עוברים סבל כדי לשרת את אלוהים. כתוב בתנ"ך, "כי רק בצרות רבות בוא נבוא אל מלכות האלוהים" (מעשי השליחים י"ד 22). אני חושב שג'ון סאנג היה זה שאמר, "אין צלב – אין כתר".

3. סיבה שלישית, אפשר לראות את הרוע של החטא לפי החוויה שעבר בגן. אתה חוטא, מה שישוע מעולם לא היה. חוטא, החטא שלך מוכרח להיות דבר נוראי, בגלל שהוא גרם למשיח כל כך הרבה כאב. אשמת החטא שלנו גרמה לו להזיע דם.

4. סיבה רביעית, אפשר לראות את האהבה שלו כלפינו בזמן שעבר את הניסיון בגן. הוא נשא את האימה שמקורה בהתייחסות אליו כחוטא במקומנו. אנחנו חייבים לו הכל, אחרי שסבל במקומנו, ושילם את מחיר החטא שלנו. אנחנו צריכים לאהוב אותו מאוד, אחרי שאהב אותנו כל כך.

5. סיבה חמישית, הביטו בישוע בזמן שהיה בגן, והכירו לעומק את גדולת הכפרה שלו. כמה שאני שחור ומטונף בעיני אלוהים. אני מרגיש שהדבר היחיד שמגיע לי הוא להיות מושלך לגיהנום. אני נדהם מכך שאלוהים לא השליך אותי לשם כבר ממזמן. אבל אני הולך לגת-שמני, כדי לראות את המושיע שלי תחת עצי הזית האלה. כן, אני רואה אותו מתבוסס בעינויים על הקרקע, ושומע אותו נאנח. אני מסתכל על הקרקע סביבו, ורואה שהיא אדומה מדמו, ופניו מוכתמות מזיעה עקובה מדם. אני אומר לו, "מה קרה לך"? אני שומע אותו עונה, "אני סובל עבור החטא שלך". ואז אני מבין שאלוהים יכול לסלוח לי על חטאי דרך הקורבן שלו עבורי. בוא לישוע והאמן בו. חטאיך ייסלחו באמצעות דמו.

6. סיבה שישית, חישבו על אימת הדין שיבוא על אלה שדוחים את דמו המכפר. חישבו על זה, שאם תדחו אותו, יום אחד תאלצו לעמוד לפני האלוהים הקדוש, ולהישפט על חטאיכם. אני מספר לכם מה יקרה לכם אם תדחו את המושיע, ישוע המשיח, ואני אומר את זה בכאב לב. יום אחד המוות יפתיע אתכם ויגבר עליכם, לא באיזשהו גן, אלא במיטה. אתם תמותו והנפש שלכם תילקח למשפט ותישלח לגיהנום. ראו בגת-שמני את תמרור האזהרה שלכם. תנו לאנחות, לדמעות ולזיעת הדם להניע אתכם להתוודות על חטאיכם ולהאמין בישוע. בואו אליו. בטחו בו. הוא קם מן המתים ועכשיו הוא חי, יושב בשמיים לימין האלוהים. בואו אליו עכשיו וקבלו סליחה, לפני שיהיה מאוחר מדי. אמן.

(סוף הדרשה)
בכל שבוע תוכלו לקרוא באינטרנט את דרשותיו של ד"ר היימרס
בכתובת www.sermonsfortheworld.com.
לחצו על "דרשות בעברית".

You may email Dr. Hymers at rlhymersjr@sbcglobal.net, (Click Here) – or you may
write to him at P.O. Box 15308, Los Angeles, CA 90015. Or phone him at (818)352-0452.

דרשות אלה אינן בזכויות שמורות. ניתן להשתמש בהן בלי רשות של ד"ר היימרס. אולם, כל הדרשות של
ד"ר היימרס המצולמות הינן בזכויות שמורות ואפשר להשתמש בהן רק עם ברשות.

קטע הכתובים שהוקרא לפני הדרשה על ידי מר אבל פרידהום: לוקס כ"ב 39-44.
שיר הסולו שבוצע לפני הדרשה על ידי מר בנג'מין קינקייד גריפית':
"הייסורים הנעלמים שלך" (מאת ג'וזף הארט, 1712-1768).