יחד אנחנו חזקים! לבד אנחנו חלשים!

בדומה לרבות מדרשותיי, גם הדרשה הזו משום מה מתחילה באי-נוחות. שמעתי ששתי בנות חדשות אהבו את החבר'ה הצעירים שלנו. הן אמרו, "הם כל כך ידידותיים"! אבל הן לא אהבו אותי. חשבתי על זה והרהרתי בדבר. זה לא בגלל שהדרשות שלי משעממות. אני עובד קשה מאוד כדי שהן יהיו מעניינות. בזמן שאני מדבר, הצעירים בדרך כלל יושבים עם פה מעט פעור ועיניהם נעוצות בי. זה גם לא בגלל האישיות שלי. אני אוהב להיות עם הצעירים. והם יכולים לומר שזה באמת ככה. אני חושב שמה שהפריע לשתי הבנות האלו היו הדברים שאני נוהג לומר בסופה של כל דרשה כמעט. אני מתפלל בקצרה. ואז אני מתקרב למצלמת הטלוויזיה. אני פונה לקהל הצופים ביו-טיוב או באתר שלנו. אני אומר לצופים משהו בסגנון – "לא משנה מה עוד אתם עושים, אבל הצטרפו לקהילה שמלמדת את התנ"ך, עדיף כזו שמקיימת אסיפות ערב בימי ראשון. תהיו שם בכל זמן שהדלת פתוחה". את המילים האחרונות לקחתי מג'רי פולוול, שבהן נהג לסיים את תוכניות הטלוויזיה שלו. "תהיו שם בכל זמן שהדלת פתוחה". לעיתים קרובות אני גם אומר, "אל תרוצו מקהילה אחת לשניה". המילים ששתי הבנות החדשות לא אהבו היו המילים שאני אומר בסוף הדרשות שלי. האמת שהן עזבו את הקהילה בגלל זה.

האם אני מתכוון להפסיק להגיד את זה? לא – אני אמשיך לומר את זה. למה? בגלל שזה בדיוק מה שהצעירים צריכים לעשות – בגלל זה! הקהילה שלנו גדלה באופן בלעדי כמעט, כתוצאה מעליה במספר הנושעים החדשים בגילאי העשרה המאוחרים והעשרים המוקדמים. זה נדיר. רב הקהילות מאבדות 88% מהצעירים שלהן. אבל זה נושא לדרשה אחרת. אנחנו גדלים כתוצאה מעליה במספר הצעירים החזקים מאותה שכבת גיל שרב הקהילות מאבדות. אנחנו לא עושים את זה על ידי פאנצ'ים – או על ידי "דיבורים יפים" איתם. הילדים היום מספיק חדים כדי לשים לב לזיוף שיש בגישה שכזו. אני מדבר איתם ישירות. אני אומר, "זה מה שאתם צריכים – וזו הסיבה שאתם צריכים את זה". בלי משחקים! לימוד ישיר! הכל או כלום! אפילו אם הם יעזבו, הם ידעו שהייתי כנה איתם! אני לא מנסה לגרום לך להיות כמוני! אני מנסה לגרום לך להיוושע. המטרה שלי היא לעזור לך להיות מאמין אמיתי וחבר קהילה חזק!

אתה אומר, "למה אני כל כך צריך את הקהילה הזו"? אומר לך למה. זה בגלל שאין לך שום דבר קבוע ללא הקהילה, זו הסיבה! אלווין טופלר כתב על זה בשוק עתידי. הוא דיבר על "מותה של הקביעות", "קונספט המעבר", יחסי חברות בעתיד", "נישואין סדרתיים" ו"כיצד לאבד חברים". שינוי, שינוי, שינוי. הניידות והשינוי גורמים לכך שלא יהיה לנו בית קבוע, לא חברים קבועים וגם לא יחסים קבועים! כל דבר וכל אחד שאנחנו מכירים הוא בסך הכל זמני! זה גורם לצעירים להיות בשוק עתידי! טופלר כתב את הספר בשנת 1970. כשקראתי אותו שוב ביום חמישי האחרון, חשבתי שהוא יכול היה להיכתב לפני שישה חודשים! כולם זזים כל כך הרבה, ומשנים לעיתים קרובות, כך שכשהצעירים יוצאים החוצה הם מרגישים כמו חסרי בית, שבכל לילה גרים בקופסת קרטון אחרת, ברחוב אחר. לא מפתיע שכל כך הרבה ילדים נוטלים כל מיני תרופות! העולם מסתחרר סביבם כל מהר, כך שהם סבורים שעליהם לקחת כדורים כדי שהחיים יהיו נסבלים. תמיד מזעזע אותי לשמוע ילדים שמדברים על ה"חברים" שהכירו רק לפני שעה או שעתיים. אני לא רואה בזה שום דבר רע. אני רק מסתכל. פשוט נדמה לי שהילדים היום מחליפים "חברים" באותה מהירות שבה אנחנו מחליפים תחתונים!

פול מקרטני צעיר ממני בדיוק בשנה אחת. הוא היה צעיר בקושי כדי להיות היפי. בדומה להיפים רבים, פול מקרטני מהביטלס עסק בנושא הבדידות. הוא כתב את השיר המוזר שמר גריפית' שר לפני רגע – שיר שנהיה להיט גדול של הביטלס כשהוא שר אותו עם ג'ון לנון. השיר מדבר על שני אנשים, אלינור ריגבי (אישה לא נשואה באמצע שנותיה) והאב מקנזי, כומר שחי לבדו.

האב מקנזי כותב את מילותיה של דרשה שאיש לא ישמע.
איש לא מתקרב.
הסתכלו עליו עובד, תופר את גרביו בלילה, כשאין שם אף אחד.
מה אכפת לו?

כומר זקן, שכותב דרשה שאיש לא ישים לב אליה. מתקן את החורים בגרביים שלו "כשאין שם אף אחד". "מה אכפת לו"? הוא התרגל כל כך לקיומה של הבדידות, שהיא כבר לא מפריעה לו יותר.

אלינור ריגבי מתה בכנסייה ונקברה לצד שמה.
אף אחד לא בא.

היא מתה בלי להותיר ילדים שישאו את שמה. אף אחד לא בא להלוויה שלה.

האב מקנזי מנגב את האדמה מידיו, בזמן שהוא מתרחק מהקבר.
אף אחד לא נושע.

אף אחד לא בא להלוויה שלה. אף אחד לא הקשיב לדרשה שלו. אף אחד לא נושע. ואז הפזמון,

כל האנשים הבודדים,
מאיפה כולם מגיעים?
כל האנשים הבודדים,
לאן הם שייכים?

מחשבות מהסוג הזה הדאיגו את ההיפים. הם באו באלפיהם – לברקלי, להייט אסבורי שבסן פרנסיסקו, לשדרות הוליווד, לחוף ונציה. כמה מהם קיבלו בית ישן. הם כולם גרו שם. אחרים "נפלו שם שדודים" ללילה אחד או שניים. הם רצו להיות יחד. הם רצו הרגשה משותפת. היה קל לגרום להם לבוא לקהילה, במיוחד אם היית מאפשר להם להביא איתם קיטבג ולשבת על הרצפה. כינו אותם "הפריקים של ישוע" או "האנשים של ישוע".

הבפטיסטים פספסו פה בגדול. הם יכלו בקלות לקבל עשרות אלפי ילדים כאלה. אבל הם פחדו מהם. עכשיו כבר מאוחר מדי – מאוחר מדי לתמיד. הפנטקוסטלים הכריזמטיים קיבלו את כולם. היום הבפטיסטים מפחדים מהילדים המזרחים וההיספאנים. הם יכלו בקלות לקבל עשרות אלפים מהם. אבל הם מפחדים גם מהם. בקרוב זה יהיה מאוחר מדי – מאוחר מדי לתמיד – שוב פעם.

אבל אתם הילדים לא צריכים בית משותף "ליפול בו שדודים". אתם אפילו לא מרגישים צורך בקהילה כזו. לפני זמן לא רב דיברתי עם חבר שעבד עם "האנשים של ישוע". שאלתי אותו למה הצעירים היום לא מרגישים צורך בקהילה כמו שההיפים הרגישו? הוא אמר, "לא חשבתי על זה. אני לא יודע". ברגע שהוא סיים את המשפט קיבלתי את התשובה – "הם לא צריכים מקום משותף בגלל שיש להם אייפונים וטלפונים חכמים". הם לא צריכים לשוחח כמו ההיפים הישנים עשו. יש להם עכשיו אייפונים וטלפונים חכמים. הם יכולים לכתוב איתם ולדבר איתם – ולהעמיד פנים שיש להם הרבה חברים קרובים. המכשירים האלה תופסים את המקום של החברים האמיתיים. למה להתאמץ לרכוש חברים אמיתיים, אם הרבה יותר קל לרכוש חברים אלקטרוניים? אלינור ריגבי והאב מקנזי לא היו מרגישים כל כך בודדים אם היו ברשותם הגאדג'טים האלקטרוניים שלכם. היו להם אז הרבה חברים "וירטואלים" כפי שיש לכם. אבל חבר "וירטואלי" הוא לא כמו חבר אמיתי! אין סיכוי! האם שמעתם על הצעיר מדרום קרולינה? הוא הרג תשעה אנשים בשבוע שעבר. מה הייתה הבעיה שלו? כן, הוא חי ברשת! זה הטריף אותו. תעזבו את המכשירים, לפחות לזמן מה! עזבו את המכשירים וחיו חיים אמיתיים! תהיו בקהילה! וזה מחזיר אותנו לפסוקים שלנו,

"ונתבוננה איש על אחיו לעורר אותנו לאהבה ולמעשים טובים ואל נעזוב את כנסייתנו, כדרך קצת אנשים, כי אם נזהיר איש את רעהו וביותר בראותכם כי קרב היום" (עברים י' 24-25).

קראתי למעלה מעשר פרשנויות לקטע הזה. כולן טוענות שקטע הכתובים הזה מתייחס להכרח בהתחברות בקהילה המקומית. ד"ר וו. א. קריזוול אמר, "הקטע הזה מספק את אחת ההצהרות החשובות ביותר בתנ"ך אודות החשיבות הקריטית של הקהילה המקומית...להיות נאמנים [לקהילה]" (תנ"ך הלימוד של קריזוול, הוצאת תומאס נלסון, מהדורת 1979, עמ' 1438; הערה על עברים י' 25).

הרשו לי להראות לכם את התרגום המודרני. אני מלמד אך ורק מתוך התנ"ך בגרסת הקינג ג'יימס. אני לא ממליץ על שום תרגום אחר. אבל לפעמים זה דווקא כן יכול לעזור לקרוא את התרגום המודרני כדי "לחוש" את מגע הקטע. אז הנה מובאים יחדיו שני התרגומים בגרסה האמריקאית הסטנדרטית החדשה ובגרסה הבינלאומית החדשה,

"נשים ליבנו איש אל רעהו לעורר זה את זה לאהבה ולמעשים טובים. בל נזניח התכנסותנו כמנהג כמה אנשים, כי אם נעודד איש את רעהו – ובייחוד בראותכם כי קרב היום" (עברים י' 24 הגרסה האמריקאית הסטנדרטית החדשה; עברים י' 25 הגרסה הבינלאומית החדשה).

אנחנו צריכים להיות בקהילה כדי ש"נתעורר" לאהבה ולמעשים טובים. אנחנו צריכים להיות בקהילה כדי "לעודד איש את רעהו". יש את מה שג'ון מקרת'ור מכנה "דחיפות אחרית הימים" – שנראה כי חשיבותה הולכת וגדלה בקהילה, "כי קרב היום". ה"יום" הזה הוא יום בואו של המשיח בפעם השניה. זו נבואה חשובה. בזמן שאנחנו נכנסים לתקופת אחרית הימים של העולם הזה, חשוב עוד יותר להיות מסור לקהילה המקומית. למה? בגלל שבאחרית הימים שאנחנו חיים בהם יהיה לחץ חברתי הולך וגובר לאבד את האמונה. בזמנים עברו הספיק לאנשים לבוא לקהילה פעם בשבוע. אבל כעת הרוחות המיללות של השינוי החברתי (שוק עתידי!) הופכות את ההתחברות עם מאמינים אחרים בקהילה המקומית לעניין חשוב מתמיד. הקשיבו למה שכתב תומאס הייל בפרשנות שלו, "אם מישהו מתחיל להתנדנד [באמונה שלו] בואו נהיה זריזים לעודד ולחזק אותו. בואו נדרבן [או נעורר] אחד את השני לאהבה ולמעשים טובים. בואו נראה שאף אחד מאיתנו לא ייפול [לחטא ולחיי העולם הזה]. יחד אנחנו חזקים, אבל לבד אנחנו חלשים" (תומאס הייל, הפירוש השימושי של הברית החדשה, הוצאת קינגסוויי, 1997, עמ' 913, 914; הערה על עברים י' 24; ההערות של ד"ר היימרס בסוגריים).

הקהילה המקומית היא לא רק מקום לבוא וללמוד את התנ"ך, למרות שגם זה חשוב מאוד. ההתחברות שלנו לא נבנית אך ורק סביב הארוחות שיש לנו אחרי כל אסיפה, למרות שגם זה חשוב מאוד. ההתחברות שלנו נבנית סביב המטרה המרכזית של הקהילה – לצאת החוצה ולהביא צעירים אחרים שעדיין לא מאמינים. לפי הפרשנות של תומאס הייל, "בישור הוא המטרה העיקרית של הקהילה...העיסוק העיקרי בהדרכת גברים ונשים לישוע המשיח ולישועה" (שם, עמ' 125).

אז אנחנו אומרים לאנשים החדשים, "בואו איתנו! איכלו איתנו! מצאו אצלנו חברים! הללו איתנו! בואו איתנו לבישור! עשו את כל הדרך לקהילה! בואו לאסיפת הערב! בואו לאסיפת התפילה! הצטרפו למשפחה של אלוהים!" "יחד אנחנו חזקים. לבד אנחנו חלשים".

לא כל אחד יעשה את זה תיכף ומיד. אנחנו נחכה לך. אנחנו נסביר למה צריך את זה. נעשה את כל שביכולתנו כדי לעזור לך. זה בדיוק מה שהקהילות הראשונות עשו. ד"ר מייקל גרין כתב ספר נפלא בשם, בישור בקהילה הראשונה (ארדמנס פובלישינג קומפני, מהדורת 2003). ד"ר גרין אמר, "...ההתחברות הייתה קריטית לחלוטין להתפתחות הקהילה. הגברים היו צריכים להימשך [לקהילה] בזכות התחברות אחרת, עשירה ומתגמלת יותר... [הם ראו] כיצד המאמינים אהבו אחד את השני" (עמ' 256). "ההתחברות שהציעה הקהילה, שהתעלתה על מחסומי הגזע, המין, המעמד וההשכלה, היוותה משיכה בלתי רגילה" (עמ' 253). ד"ר גרין הראה ששום דבר לא נעשה בסתר. אנשים לא-מאמינים שהוזמנו לבוא זכו ליחס רגיל כמו כולם. הסופר המשיחי הקדום, טרטוליאן, (160-220 אחרי הספירה) דיבר על האהבה וההתחברות המשיחית בקהילות. הוא אמר שבשנים הראשונות של האמונה שלנו זה היה גורם משמעותי במשיכת מספר גדול של עובדי אלילים להפוך להיות מאמינים (שם). טרטוליאן אמר שעשרות אלפים של עובדי אלילים הצטרפו לקהילות בצפון אפריקה בגלל האהבה וההתחברות שהייתה שם.

אני הייתי ילד בודד. ההורים שלי התגרשו. נאלצתי לחיות עם קרובי משפחה שלא באמת רצו אותי בביתם. הלכתי לבד ברחובות. הייתי אחד מאלה שג'ון לנון שר עליהם,

"כל האנשים הבודדים,
לאן הם שייכים?"

אני אגיד לכם לאן הם שייכים. הם שייכים לקהילה כמו הקהילה הזו! לשם גם אתם שייכים! כמה עצוב שג'ון לנון מעולם לא בטח בישוע ומעולם לא בא לקהילה מקומית! בסוף הוא לקח סמים ונשאר במיטה רב היום.

אם לא הייתי מצטרף לקהילה חזקה, אני בטוח שלא הייתי כאן הבוקר הזה. אני בטוח שכבר מזמן הייתי מת כמו ג'ון לנון המסכן. חבר שלי התאבד. האם הייתי אני עושה את זה? לא יודע. אבל מה שאני כן יודע הוא שניצלתי מעולם חשוך ובודד בזכות החום וההתחברות שמצאתי בקהילה המקומית. כשהייתי נער, הקהילה הפכה להיות הבית השני שלי.

אני יודע שרבים מכם לא יקשיבו לי. אני יודע שלא תלכו איתנו את כל הדרך. אבל תמיד זכרו שאנחנו הזמנו אתכם לבוא! תמיד זכרו שרצינו שתהיו איתנו. זה יהיה כרוך במשהו, זה ברור! כמובן! מחוייבות תמיד כרוכה במשהו. לא יהיו לכם נישואים ארוכים בלי מחוייבות. אני רוצה להיות מחוייב לכם. ואני מבקש מכם להיות מחוייבים כלפי גם כן. כמו שתומאס הייל אמר את זה בפירוש שלנו, "יחד אנחנו חזקים, אבל לבד אנחנו חלשים" (שם, עמ' 914). מישהו אולי יאמר, "אני לא יכול לעשות את זה". תהיו כנים עם עצמכם. יכולתם לעשות את זה, אבל אתם לא רוצים. אתם רוצים להיות "חופשיים". גרוע מאוד. זה אומר שתהיו לבד. יחד אנחנו חזקים. לבד אנחנו חלשים!

יחד אנחנו חזקים! לבד אנחנו חלשים! זה המסר שלי אליכם הבוקר הזה! ישוע זמין לכם עכשיו. בואו אליו! הוא מת על הצלב כדי להציל אתכם ממשפט. הוא קם מן המתים כדי לתת לכם חיים חדשים. הוא חי ממש עכשיו – למעלה בגן עדן, ברקיע השלישי. אל תעמדו מחוץ לדלת כמו אחיו הגדול של הבן האובד. התנ"ך מספר שהוא "ימאן לבוא הביתה" (לוקס ט"ו 28). האחרים שהיו בפנים עשו מסיבה גדולה ושמחה. אבל האח הגדול אמר, אני "ממאן לבוא הביתה". חלקכם עדיין עושה את זה. אני אומר, "בואו לישוע! בואו והצטרפו למסיבה!" אבל אתם אומרים, "אני ממאן לבוא הביתה". אנחנו עדיין מחכים לכם! בואו לישוע והצטרפו למסיבה!

בואו הביתה, בואו הביתה,
   כל העייפים, בואו הביתה,
ישוע קורא, בעדינות, ברצינות,
   קורא, הו חוטא, בוא הביתה.
("ישוע קורא ברכות ובעדינות" מאת וויל ל. ת'ומפסון, 1847-1909).

אבא, אני מתפלל שמישהו באמת יבוא לישוע – ויצטרף למשפחת הקהילה שלנו גם כן. בשמו, אמן. "יחד אנחנו חזקים! לבד אנחנו חלשים!" אם תשכחו את כל מה שאמרתי הבוקר הזה, לפחות זכרו את זה! יחד אנחנו חזקים. לבד אנחנו חלשים. אמן.

אם המסר הזה בירך אותך, בבקשה שלח/י אימייל לד"ר היימרס וספר/י לו - rlhymersjr@sbcglobal.net (לחץ/י כאן) אפשר לכתוב לד"ר היימרס בכל שפה, אבל עדיף באנגלית אם אפשר.

(סוף הדרשה)
ניתן לקרוא את הדרשות של ד"ר היימרס כל שבוע באינטרנט
באתר www.realconversion.com לחצו על "דרשות בעברית".

You may email Dr. Hymers at rlhymersjr@sbcglobal.net, (Click Here) – or you may
write to him at P.O. Box 15308, Los Angeles, CA 90015. Or phone him at (818)352-0452.

דרשות אלה אינן בזכויות שמורות. ניתן להשתמש בהן בלי רשות של ד"ר היימרס. אולם, כל הדרשות של
ד"ר היימרס המצולמות הינן בזכויות שמורות ואפשר להשתמש בהן רק עם ברשות.

קריאת הכתובים לפני הדרשה שנעשתה על ידי ד"ר קרייטון ל. צ'אן: עברים י' 19-25.
שיר הסולו שבוצע על ידי מר בנימין קינקייד גריפית':
"אלינור ריגבי" (מאת פול מקרטני, 1942-).