המילים האלה נסתרו מהם

זוהי הפעם השלישית, בבשורת לוקס, שישוע סיפר לתלמידיו על כך שהוא עומד למות (לוקס ט' 22; ט' 44). ישוע הפך את העניין לברור מאוד בלוקס י"ח 31-33, כשאמר,

"הנה אנחנו עולים לירושלים, וכל מה שנכתב בידי הנביאים על בן האדם יתקיים. הוא יימסר לגויים, והם יהתלו בו, יתעללו בו, וירקו עליו: ולאחר שילקו אותו, יהרגוהו, וביום השלישי יקום" (לוקס י"ח 31-33).

איך אפשר לגרום לזה להיות יותר ברור? ובכל זאת, "הם לא הבינו דבר מן הדברים האלה: המילים האלה נסתרו מהם, והם לא ידעו במה מדובר" (לוקס י"ח 34). במרקוס ט' 32 כתוב, "הם לא הבינו את הדבר". כך העיר ד"ר א. ט. רוברטסון על מרקוס ט' 32, "הם המשיכו לא להבין. הם היו אגנוסטיים [חסרי אמונה] בנוגע למותו ותקומתו [של המשיח]" (ד"ר א. ט. רוברטסון, תמונות של מילים בברית החדשה, הוצאת ברודמן פרס, כרך א', עמ' 344; הערה על מרקוס ט' 32).

בשורת המשיח הושמעה בקצרה ובבירור על ידי שאול השליח,

"המשיח מת בעד חטאינו לפי הכתובים; נקבר וקם לתחיה ביום השלישי, לפי הכתובים" (הראשונה לקורינתים ט"ו 3-4).

ובכל זאת, באותו הזמן, שניים-עשר התלמידים לא הבינו או לא האמינו לבשורה.

"הם לא הבינו דבר מן הדברים האלה: המילים האלה נסתרו מהם, והם לא ידעו במה מדובר" (לוקס י"ח 34).

כפי שד"ר א. ט. רוברטסון אמר, "הם היו אגנוסטיים [חסרי אמונה] בנוגע למותו ותקומתו" (שם). שנים-עשר התלמידים עדיין לא האמינו בבשורה! ד"ר ג'. ורנון מקג'י אמר על מרקוס ט' 30-32, "זו לא הפעם הראשונה שהוא הודיע להם על מותו ועל תקומתו, ובכל זאת הם עדיין לא הבינו" (ד"ר ג'. ורנון מקג'י, דרך התנ"ך, הוצאת תומאס נלסון פובלישרס, 1983, כרך ד', עמ' 201; הערה על מרקוס ט' 30-32).

"הם לא הבינו דבר מן הדברים האלה: המילים האלה נסתרו מהם, והם לא ידעו במה מדובר" (לוקס י"ח 34).

שלושה דברים בפסוקים האלה מספרים לנו על חוסר אמונתם בבשורה.

I. דבר ראשון, הם לא הבינו את הבשורה.

"הם לא הבינו דבר מן הדברים האלה". המילה היוונית שתורגמה ל"הבינו" פירושה "להבין בנפש" (סטרונג). על אף שהמשיח דיבר בבירור ובפשטות, התלמידים לא הצליחו לתפוש את משמעות דבריו. בפסוק כתוב, "הם לא הבינו דבר מן הדברים האלה". מתיו פול אמר, "הדברים היו מספיק קלים להבנה" (הפרשנות לתנ"ך כולו, הוצאת ד'ה באנר אוף טרות' טראסט, הדפסה מחודשת 1990, כרך ג', עמ' 258; הערה על לוקס י"ח 34), בכל זאת הם לא הבינו דבר מן מהדברים האלה! התלמידים לא הבינו שהוא "יימסר לגויים". הם לא הבינו ש"יהתלו בו, יתעללו בו, וירקו עליו". הם לא הבינו ש"ילקו" אותו, יצליפו בו עד לעצמות גבו. הם לא הבינו ש"יהרגוהו" על הצלב. הם לא הבינו שהוא יקום מן המתים "ביום השלישי". ככתוב בבשורת מרקוס,

"בן האדם יימסר לידי אנשים ויהרגוהו; ושלושה ימים אחרי שיהרגוהו יקום" (מרקוס ט' 31-32).

ההסבר האנושי לבורות שלהם ניתן על ידי וויליאם מקדונלד,

מוחם היה עד כדי כך מלא במחשבות על מושיע זמני שיוכל להציל אותם מהרומאים, ולכונן את הממלכה באופן מידי, כך שהם סירבו להשתעשע עם כל רעיון אחר (וויליאם מקדונלד, פרשנות התנ"ך של המאמין, הוצאת תומאס נלסון פובלישרז, מהדורת 1989, עמ' 1440; הערה על לוקס י"ח 34).

היו להם דעות קדומות נגד אמונה במשיח שאמור לסבול (משיח בן יוסף) בגלל שרב היהודים באותה התקופה חיכו למשיח שיבוא וישחרר אותם משלטון רומא (משיח בן דוד). הם לא הבינו ששני המשיחים אחד המה. תפנו לדרשה שלי בשם "הפחד של התלמידים" – לחץ כאן כדי לקרוא אותה. אבל קיימת עוד סיבה לבורותם בבשורה.

II. דבר שני, הבשורה נסתרה מהם.

"הם לא הבינו דבר מן הדברים האלה: המילים האלה נסתרו מהם... " (לוקס י"ח 34).

המילה "נסתר" מתורגמת ממילה יוונית שפירושה "גנוז, צפון" (סטרונג). זו בדיוק המילה היוונית שמופיעה גם ביוחנן ח' 59, "ישוע הסתתר". ובכן, בפסוקים שלנו, "המילים האלה נסתרו מהם". היה שם אלמנט על-טבעי כשישוע הסתתר, בשעה שהם הרימו אבנים במקדש כדי לזרוק עליו (יוחנן ח' 59). הם מהווים אלמנט על-טבעי גם בפסוקים שלנו, "המילים האלה נסתרו מהם". לפי הערותיו של ד"ר פרנק גייבלין על הפסוק הזה, "לוקס מייחס את בורותם של התלמידים למה שנראה כמניעת הבנה על-טבעית" (ד"ר פרנק א. גייבלין, עורך כללי, פרשנות התנ"ך של הפרשן, הוצאת זונדרוואן פובלישינג האוס, מהדור 1984, כרך ח', עמ' 1005; הערה על לוקס י"ח 34). אני חושב שזו בדיוק המשמעות של הפסוקים הללו. זו הייתה מניעת הבנה על-טבעית. "המילים האלה [הבשורה] נסתרו מהם".

עכשיו אנחנו רואים שהתלמידים לא היו צדיקים גדולים באותו הזמן. הם היו בסך הכל בני אדם. וככאלה, כמו כולנו, הם הצאצאים של אדם. ולכן הם היו "מתים בפשעיהם וחטאיהם" כפי שהייתי אני במשך 7 שנים בקהילה, לפני שנושעתי; וכפי שחלקכם עדיין היום (אפסים ב' 1, 5). כצאצאי אדם, מוחם החושני היה "עוין את אלוהים" (רומים ח' 7). כצאצאי אדם, הם היו רק אדם נפשי, ו"האדם הנפשי אינו מקבל את דברי רוח אלוהים" (הראשונה לקורינתים ב' 14). כצאצאי אדם, "דבר הצלב [הוא] סכלות בעיני האובדים" (הראשונה לקורינתים א' 18). כפי האמת שאמר המשיח לנקדימון, "עליכם להיוולד מלמעלה" (יוחנן ג' 7), כך גם התלמידים "צריכים להיוולד מחדש". הם לא יוכלו להיוולד מחדש בכך שיעזבו את עיסוקיהם וילכו אחר המשיח. זו תהיה ישועה מכוח המעשים! כך מפרשים זאת הקתולים! אבל אנחנו מאמינים בישועה מכוח החסד, כך שהם לא יוכלו להיוושע בזכות הליכתם אחריו!

"הן בחסד נושעתם על ידי האמונה; וזאת לא מידכם: כי אם מתנת אלוהים היא: אין זה נובע ממעשים, כדי שלא יתגאה איש" (אפסים ב' 8-9).

יהודה איש-קריות היה אחד משנים-עשר התלמידים. האם הוא נולד מחדש? המשיח אמר שהוא היה "אובד", וכינה אותו "בן האבדון" (יוחנן י"ז 12). האם תומא נולד מחדש? אחרי התקומה, תומא אמר בעקשנות, "לא אאמין" (יוחנן כ' 25). אני יודע שפטרוס קיבל הארה מסוימת מאלוהים (מתי ט"ז 17) אבל כמה דקות לאחר מכן הוא כבר נזף בישוע על כך שסיפר להם שעליו "להיהרג, וביום השלישי לקום" (מתי ט"ז 21-22), וישוע "אמר לכיפא, סור מלפני, שטן: מכשול אתה לי: כי אין ליבך לדברי אלוהים, אלא לדברי בני אדם" (מתי ט"ז 23). פטרוס דחה את הבשורה בבירור, והושפע מהשטן בכך שדחה את צליבתו ותקומתו של המשיח.

"הם לא הבינו דבר מן הדברים האלה: המילים האלה [של הבשורה] נסתרו מהם... " (לוקס י"ח 34)

שאול השליח אמר,

"אך אם נסתרת בשורתנו, נסתרת היא לאובדים: אל העולם הזה [השטן] עיוור את שכלם של הבלתי מאמינים..." (השניה לקורינתים ד' 3-4).

כן, היה שם עיוורון "על-טבעי", עיוורון של התלמידים שהגיע מהשטן, וגם עיוורון לבשורה שהגיע מהטבע האנושי, והבשרי שלהם. ישוע אמר, "אם לא תשובו, ותהיו כילדים, לא תכנסו למלכות השמיים" (מתי י"ח 3). למי הוא אמר את זה? הוא אמר את זה ל"תלמידים" (מתי י"ח 1). עמדו בבקשה וקראו במתי י"ח 1-3,

"אותה שעה נגשו התלמידים אל ישוע, ושאלו, מי הוא הגדול במלכות השמיים? ישוע קרא אליו ילד, העמידו בניהם, ואמר, אמן אומר אני לכם, אם לא תשובו, ותהיו כילדים, לא תכנסו למלכות השמיים" (מתי י"ח 1-3).

אתם יכולים לשבת.

"הם לא הבינו דבר מן הדברים האלה: המילים האלה [של הבשורה] נסתרו מהם... " (לוקס י"ח 34).

III. דבר שלישי, הם לא הכירו את הבשורה מניסיון.

בסוף הקטע שלנו כתוב, "והם לא ידעו במה מדובר" (לוקס י"ח 34). המילה היוונית שתורגמה ל"ידעו" פירושה "להיות מודע ל..., להיות בטוח ב..., להכיר משהו מניסיון" (ג'ורג' ריקר ברי, לקסיקון יווני-אנגלי של המילים הנרדפות של הברית החדשה, מקודד לסטרונג, מס' 1097). אותה המילה מופיעה גם בפיליפים ג' 10, "כדי לדעת אותו, ואת כוח תחייתו, ואת השותפות ביסוריו..." התלמידים לא ידעו את הבשורה מניסיונם. הם שמעו את המילים, אבל לא חוו את המציאות של הבשורה. בואו נעמוד ונקרא שוב את כל הקטע בקול רם. זה בלוקס י"ח 31-34.

"הוא לקח אתו את השנים-עשר, ואמר להם, הנה, אנחנו עולים לירושלים, וכל מה שנכתב בידי הנביאים העל בן האדם יתקיים. הוא יימסר לגויים, והם יהתלו בו, יתעללו בו, וירקו עליו: ולאחר שילקו אותו, יהרגוהו, וביום השלישי יקום. אבל הם לא הבינו דבר מן הדברים האלה: המילים האלה נסתרו מהם, והם לא ידעו במה מדובר" (לוקס י"ח 31-34).

אתם יכולים לשבת.

רואים את זה? "הם לא הבינו דבר מן הדברים האלה: המילים האלה נסתרו מהם, והם לא ידעו [מניסיון] במה מדובר".

הקשיבו לעדותו של צ'. ה. ספורג'ן. הוא גדל בבית של רועה שהטיף את הבשורה – אביו. הוא בילה את תקופות הקיץ בבית סבו, שגם הטיף את הבשורה. הוא שמע את הבשורה מוכרזת מידי יום ראשון, במשך כל חייו. ובכל זאת הוא עדיין לא חזר בתשובה כפי שנהגו התלמידים לפני תחייתו של ישוע. ספורג'ן אמר,

כבר מנעוריי שמעתי על תוכנית הישועה באמצעות קורבן ישוע, אבל בתוככי נפשי לא ידעתי עליה שום דבר נוסף, מעבר למה שהייתי יודע לו הייתי נולד זה עתה [בעולם הזה של עובדי אלילים]. היא באה אלי כמו התגלות חדשה, רעננה כאילו אף פעם לא קראתי את הכתובים... [אז] הבנתי וראיתי באמונה שהוא הוא בן האלוהים שנהיה אדם, ושבגופו המבורך הוא נשא את חטאי על העץ [על הצלב]... האם אי פעם ראיתם את זה? (צ'. ה. ספורג'ן, כיצד יכול אלוהים הוגן להצדיק אדם אשם?, הוצאת צ'אפל לייבררי, פסנקולה, פלורידה).

ספורג'ן ידע על המשיח. הוא כבר שמע על תוכנית הישועה. אבל הוא "לא הבין דבר מן הדברים האלה: המילים האלה [של הבשורה] נסתרו [ממנו], והוא לא ידע במה מדובר". הבשורה באה אליו בפתאומיות, בעוצמה כזו, שהוא אמר, "היא באה אלי כמו התגלות חדשה, רעננה כאילו אף פעם לא קראתי את הכתובים".

זו היא חזרה אמיתית בתשובה – כאשר נפשכם מתחילה להרגיש את כובד משקלו של חטאכם – ואתם נמשכים למשיח שקם לתחיה. מישהו שאל אותי, "איפה כתוב בתנ"ך שהתלמידים חזרו בתשובה בכך שפגשו את המשיח שקם לתחיה"? התשובה פשוטה – בסופן של כל ארבע הבשורות – במתי כ"ח; במרקוס ט"ז; בלוקס כ"ד (פה זה ברור במיוחד, בפסוקים 36-45); וביוחנן כ' 19-22. ד"ר ג'. ורנון מקג'י, מורה התנ"ך הכי מוכר באמריקה, אמר על יוחנן כ' 22, "אני אישית מאמין שברגע שאדונינו נפח עליהם ואמר, 'קבלו את רוח הקודש', האנשים האלה התחדשו [נולדו מחדש]. לפני כן, רוח אלוהים לא שכנה בקרבם" (ד"ר ג'. ורנון מקג'י, דרך התנ"ך, הוצאת תומס נלסון פובלישרס, כרך ד', עמ' 498; הערה על יוחנן כ' 21). תוכלו להאזין לד"ר מקג'י באינטרנט בכתובת www.thruthebible.org.

כעת תפילתנו היא שרוח הקודש תוכיח אתכם על חטאכם, ושרוח הקודש תפתח את ליבכם, ותמשוך אתכם אל ישוע המשיח, בן האלוהים שקם מן המתים, כדי שתטוהרו מהחטא על ידי דמו היקר.

כל תוכנית של ד"ר מקג'י מסתיימת בשיר "ישוע שילם על כל זה". זה שיר מספר ארבע בדף השירים שלכם. בואו נעמוד ונשיר אותו.

אני שומע את המושיע אומר, "אכן מועט כוחך,
בן חולשה, הבט והתפלל, עשני שלך מכל בכל".
ישוע שילם על כל זה, את כל חובי אליו;
החטא הותיר כתם אדום, והוא הלבין אותו כשלג.

אדון, עכשיו באמת מוצא אני את כוחך, וכוחך בלבד,
אשר יכול לרפא את פצעי המצורע, ולהמיס לבב אבן.
ישוע שילם על כל זה, את כל חובי אליו;
החטא הותיר כתם אדום, והוא הלבין אותו כשלג.

ליד חסדך אין לי שום דבר טוב להצטדק בו -
אלבין את לבושי בדמו של השה מגולגולתא.
ישוע שילם על כל זה, את כל חובי אליו;
החטא הותיר כתם אדום, והוא הלבין אותו כשלג.

וכאשר אעמוד לפני הכס, שלם בו,
שפתיי ישובו ויאמרו, "ישוע מת כדי להציל את נפשי".
ישוע שילם על כל זה, את כל חובי אליו;
החטא הותיר כתם אדום, והוא הלבין אותו כשלג.
("ישוע שילם את כל זה" מאת אלווינה מ. הול, 1820-1889).

ד"ר צ'אן, הדרך אותנו בתפילה בבקשה. אמן.

(סוף הדרשה)
ניתן לקרוא את הדרשות של ד"ר היימרס כל שבוע באינטרנט
באתר www.realconversion.com לחצו על "דרשות בעברית".

You may email Dr. Hymers at rlhymersjr@sbcglobal.net, (Click Here) – or you may
write to him at P.O. Box 15308, Los Angeles, CA 90015. Or phone him at (818)352-0452.

דרשות אלה אינן בזכויות שמורות. ניתן להשתמש בהן בלי רשות של ד"ר היימרס. אולם, כל הדרשות של
ד"ר היימרס המצולמות הינן בזכויות שמורות ואפשר להשתמש בהן רק עם ברשות.

קריאת הכתובים לפני הדרשה שנעשתה על ידי מר אבל פרידהום: לוקס י"ח 31-34.
שיר הסולו שבוצע על ידי מר בנימין קינקייד גריפית':
"פקח את עיני" (מאת קלרה ה. סקוט, 1841-1897).