גידוף רוח הקודש

הבוקר דיברתי בחוזקה על "למה אמריקה לא נמצאת בנבואות התנ"ך". הפסוקים שלי היו מעמוס ח' 2, "בא הקץ אל עמי ישראל; לא אוסיף עוד עבור לו". "לא אוסיף עוד עבור לו". אלה היו הפסוקים שלי. כאשר אלוהים כבר לא בא להעניק חסד יותר, לא נשאר אלא להמתין למשפט. זה יכול לקרות לאדם, וזה יכול לקרות גם לאומה. "לא אוסיף עוד עבור לו". כשזה קורה לאומה, היא נהיית נתונה תחת הלך רוח מגונה. כשזה קורה לאדם, הוא נהייה נתון תחת הלך רוח מגונה, הוא לא מסוגל יותר לקבל את דבר ה', רוח הקודש כבר לא מסוגלת לגעת בלב שלו – ככתוב בתנ"ך, "נתנם האלוהים בידי דיעה נמאסה" (רומים א' 28), אָדוֹקִימוֹ נוּן (הלך רוח של ביזיון, דחייה וחורבן!). זה החטא הבלתי נסלח! זה חטא מוות.

עמדתי על בימת הקודש של כנסיית טריניטי המתודיסטית, ברחוב פלאוור, בעיר התחתית של לוס אנג'לס. הייתה זו הכנסייה שאותה הנהיג "בוב הלוחם" שולר, ששם הוא נאבק ברצינות למען האמונה, שם במשך עשורים הושמעה בשורת המשיח מעל הדוכן, וגם דרך הרדיו. עמדתי על בימת הקודש של הכנסייה הזו, שפעם הייתה גדולה, בזמן שכדור הריסה הלם באחד הקירות, והבניין סביבי קרס. לאף אחד לא היה אכפת. דמעה אחת לא ירדה. הבן של בוב שולר גר במרחק כמה דקות משם. זו הייתה הכנסייה שאותה פקד בילדותו. אבל הוא לא היה שם ביום שהרסו את הבניין. לא היה לו אכפת. וגם לא לאף אחד אחר! "לא אוסיף עוד עבור לו".

ממש במורד הרחוב בו נמצא הבניין הזה, עמד בניין הכנסייה הגדולה 'אופן דור', ברחוב סאות' הופ 50. רועה הקהילה המייסד היה ד"ר ר. א. טורי. בצעירותי הנהיג את הכנסייה הזו מורה התנ"ך המפורסם מהרדיו, ד"ר ג'. ורנון מקג'י (1904-1988). הבניין הזה אכלס חמשת אלפים אנשים. הם מכרו אותו תמורת 27 מיליון דולר. הם חשבו שזה היה המון. אבל עשר שנים מאוחר יותר הבניין נמכר תמורת 227 מיליון דולר. זקני הכנסייה היו אנשים שחשבו בקטן. ידיהם רעדו. פניהם היו חיוורות מפחד. הם חשבו, "אנחנו נאבד הכל אם נישאר!" ואכן, בגלל הפחד וחוסר האמונה באלוהים, הם איבדו 200 מיליון דולר! קהילה אחרת חשבה לקנות את הבניין. אבל גם ראשי הכנסייה הזו היו אנשים פחדנים שחשבו בקטן. אז הם גם פספסו בניין שהיה צריך להיות שלהם – שהיה יכול להיות שלהם תמורת 27 מיליון דולר. גם הם איבדו 200 מיליון דולר. כך נהיה מרכז העיר לוס אנג'לס לחור שחור, ללא עדות לאלוהים או למשיח! "לא אוסיף עוד עבור לו".

ואז אלוהים שם אותנו בבניין הזה ברחוב הופ – מרחק של שלושה בניינים מהכנסייה של בוב שולר, ומרחק של שמונה בניינים מהכנסייה של ד"ר מקג'י – בלב ליבה של לוס אנג'לס. גם לנו היו מנהיגים מושחתים שחשבו בקטן, ושליבם היה מלא בפחד. הם עזבו ולקחו איתם 300 מחברי הכנסייה שלנו. אבל אנשים חסרי מורא עם לב רחב הצילו את הבניין הזה ושילמו עבורו. ועכשיו מתוך הבניין הכנסייה הזה מופצת הבשורה – לארבע קצוות תבל, ב-29 שפות.

אבל הערב אני שואל אותכם הצעירים, האם אתם תהיו מספיק גדולים, מספיק חזקים ומספיק רוחניים כדי להמשיך את עבודה של הכנסייה כשאנחנו כבר לא נהיה כאן? או האם אלוהים יאמר, "לא אוסיף עוד עבור לו"? אם זה יקרה, גם הקהילה הזו תחטא אז בחטא מוות, ואלוהים אז יאמר, "לא אוסיף עוד עבור לו". אל תתייחסו לזה בקלות דעת! אל תחשבו שזה לא יקרה! כל שבע הקהילות שמוזכרות בשלושת הפרקים הראשונים של חזון יוחנן נעלמו. אין להן שום סימן וזכר, מאף אחת מהן לא נותר ולו חפץ או שריד כלשהו. לא היינו יודעים על קיומן לולא נכתבו שמותיהן ותועדו בשלושת הפרקים הראשונים של חזון יוחנן. האם עוד חמישים שנה מעכשיו יישאר איזשהו סימן, זכר או שריד שיעיד על קיומה של הקהילה שלנו? או האם אלוהים היה אומר עלינו כבר ממזמן, "לא אוסיף עוד עבור לו"? זו הסיבה שאתם חייבים להיות רציניים מאוד בתפילה עבור התעוררות! עבורינו זו התעוררות כדי לשרוד, כי בלי התעוררות לא נשרוד כקהילה וכעדים. למה לבוא לקהילה בעיר התחתית אם יש קהילה במרחק של בניין אחד? אם הקהילה הזו תאבד מהחיות שלה (וזה מה שיקרה בלי התעוררות) לא יהיה בה שום דבר מיוחד שימשוך את האנשים... והיא תתחיל לגווע.

התעוררות תלויה במידה ניכרת בשאלה האם אתם חטאתם בחטא המוות. העתיד של הקהילה הזו מונח בידיים שלכם! אם רב הצעירים כאן יחטאו בחטא הבלתי נסלח, אין שום עתיד לבניין הזה, לעבודה שלנו, לשירות חובק-העולם הזה! אלוהים עזור לנו!

עכשיו אני מאמין שבקלות אפשר לחטוא בחטא הבלתי נסלח. כל מה שאתם צריכים לעשות זה לשבת בקהילה ולחכות. אל תטרידו את עצמכם בענייני הישועה. רק שבו וחכו. בקרוב תחטאו בחטא הבלתי נסלח – הרבה יותר מוקדם ממה שאתם חושבים! הרבה יותר קל ממה שאתם חושבים! סימני המוות יתחילו להופיע מוקדם מהצפוי! מופיעות כמה שערות אפורות. קו השיער מתחיל לסגת. אתם שמים לב לכמה קמטים בפנים שלא היו שם קודם לכן. הם המבשרים על המוות. המוות, האויב הקר והחיוור, נמצא בעקבותיכם. כתוב בתנ"ך, "נגזר על בני אדם פעם אחת המוות, ואחריו הדין" (עברים ט' 27).

בעולם הערבי מספרים סיפור על משרת בעיר בצרה. הוא בא לאדונו ואמר, "ראיתי היום את המוות ברחובות בצרה. המוות הסתכל עלי. אדון, תשאיל לי את הסוס הכי מהיר שלך כדי שאוכל לברוח לבגדד". האדון השאיל לו את הסוס הכי מהיר שלו – והמשרת רכב לבגדד הכי מהר שיכל. ביום למחרת פגש האדון את המוות בעת שהלך במורד הרחוב בבצרה. הוא ניגש אליו ואמר, "מוות, למה הפחדת את המשרת שלי כל כך?" המוות ענה, "אדוני, לא התכוונתי להפחיד אותו. בסך הכל הופתעתי לראות אותו ברחוב בבצרה. אתה רואה, מחר יש לי איתו פגישה בבגדד!" נגזר על בני אדם למות פעם אחת. בזמן מסויים, במקום מסויים, אתם ללא ספק תמותו. ואז אלוהים יגיד עליכם, "לא אוסיף עוד עבור לו". חטאתם בחטא הבלתי נסלח.

"על כך אני אומר לכם, כל חטא וגידוף יסלח לאדם: אך גידוף הרוח לא יסלח לאדם" (מתי י"ב 31).

מה זה החטא ש"לא יסלח לאדם"? זה חטא נגד העדות של רוח הקודש על החסד המושיע של ישוע. כאשר גבר או אישה דוחים שוב ושוב את העדות של רוח הקודש, אותו אדם חוטא בחטא הבלתי נסלח. החטא היחיד שלעולם לא יסלח מתבצע כאשר גבר או אישה מסרבים לקריאה של רוח הקודש לבטוח בישוע. מדברים עליו בספר אל עברים, בפרק ו'. מר פרודהום קרא אותו לפני רגע.

"כי אלה אשר נגה עליהם האור, וטעמו ממתנת השמיים, וניתן להם חלקם ברוח הקודש, וטעמו את דבר אלוהים הטוב, וכוחות העולם הבא, וימעלו מעל, נמנעו מהתחדש עוד לתשובה, כי צלבו להם מחדש את בן האלוהים, ויתנוהו למשל" (עברים ו' 4-6).

כשזה קורה לכם, "אי אפשר לחדש [אותכם] עוד לתשובה" (מעברים ו' 6). אי אפשר? זה מה שאלוהים אמר, "אי אפשר לחדש אותם עוד לתשובה". אי אפשר? כן! זה מה שאלוהים אמר. אי אפשר. זה החטא הבלתי נסלח. אלוהים גם אומר, "לא אוסיף עוד עבור לו" (מתי י"ב 32).

קל לחטוא בחטא הבלתי נסלח. דוד שלי נהג לנסוע במכוניתנו עם החברים שלו לטיחואנה כדי לראות זונה. אבל הוא לא הלך לגיהנום בגלל שראה זונה בטיחואנה. הוא נהג לקנות שתי שישיות של בירה ולשתות אותה יחד עם החברים שלו בחצר האחורית. הוא נהג לעשות עוד דברים שלא אזכיר כאן בקהילה. אבל הוא לא הלך לגיהנום בגלל כל הדברים האלה. לא, הוא הלך לגיהנום בגלל שחטא בחטא הבלתי נסלח. זה מה שישוע אמר, "כל חטא וגידוף יסלח לאדם: אך גידוף הרוח לא יסלח לאדם" (מתי י"ב 32).

דוד שלי סיפר, שכשהבן שלו נולד, הוא כרע על ברכיו והתפלל. כן, הוא גם החשיב את עצמו לבפטיסט, למרות שאף פעם לא הלך לקהילה. כשהוא סיפר לי על כך שהוא התפלל, ביקשתי ממנו לבטוח בישוע ולהיוושע. לעולם לא אשכח את מה שהוא אמר. הוא אמר, "לכל אחד יש את שלו, רוברט. לכל אחד יש את שלו". הוא התכוון ש"זה טוב לך, אבל לא לי". שמעתי אותו אומר את זה בכל פעם שדיברתי איתו על המשיח. ובחלוף הזמן הוא חטא בחטא הבלתי נסלח.

הוא נפטר בפתאומיות כשהיה רק בשנות ה-40 לחייו. ביקשו ממני לערוך את טקס ההלוויה שלו. לא היה שיער אפור על ראשו. לא היו קמטים על פניו. הוא היה עדיין אדם צעיר כשהלך לגיהנום. והוא הלך לגיהנום בגלל שחטא בחטא הבלתי נסלח. אלוהים אמר, "לא אוסיף עוד עבור לו". "לא יסלח לו, לא בעולם הזה, ולא בעולם הבא" (מתי י"ב 32).

היו שם הרבה אנשים בגלל שהוא היה אדם נחמד. כולם אהבו אותו. גם אני אהבתי אותו. הוא היה חבר שלי. הוא אהב מערבונים. הוא צפה במערבונים בטלוויזיה באופן קבוע, כל ערב. הוא יכל לספר לכם הכל על האקדוחנים במערב הישן. הוא יכל לספר לכם הכל על ביל היקוק הפרוע, בילי הילד, דוק הולידיי, ג'ון ווזלי הרדין – וכל האקדוחנים המפורסמים האלה במערב הישן. כשהבנים שלי נולדו הבאתי אותם לראות אותו. הוא שאל לשמותיהם. אמרתי, "לאחד קוראים ג'ון ווזלי היימרס". הוא רץ לחדר הסמוך והתקשר לחבר. יכולתי לשמוע אותו אומר, "באלוהים, רוברט קרא לבן שלו על שם אקדוחן – ג'ון ווזלי הרדין!" הוא לא ידע שהיה מטיף גדול בשם ג'ון ווזלי! כולם אהבו את הדוד שלי, כולל אותי. הוא היה אדם נחמד, אבל הוא הלך לגיהנום. כשדיברתי בהלוויה שלו, לא יכולתי לתת למשפחתו או לחבריו ולו מילה אחת של תקווה. אף לא מילה אחת של תקווה! בגלל שהוא הלך למקום שבו אין תקווה. בספרו המפורסם השאול, דנטה אליגיירי (1265-1321) אמר, שמעל שער הכניסה לגיהנום יש שלט שבו כתוב, "שכחו מכל תקווה, כל הבאים הנה". הדוד שלי חטא בחטא הבלתי נסלח. כשרוח הקודש דיברה לליבו על ישוע, הוא אמר "לא". ואלוהים אמר, "לא אוסיף עוד עבור לו". "לא יסלח לו, לא בעולם הזה, ולא בעולם הבא" (מתי י"ב 32).

בגיהנום אין "הזדמנות שנייה". בקהלת י"א 3 כתוב, "מקום שיפול העץ, שם יהוא". טבע האדם נוטה ביציבות לקיבעון, לצורות מחשבה קשיחות ומקובעות. למה שהאדם דומה בשנה הזו, בשנה הבאה הוא יידמה לו יותר. ככל שחולפות השנים כך טבעו נהיה מקובע. הוא הופך להיות מוצק. לבסוף, הוא קשה כמו בטון.

תמיד אהבתי להאזין לד"ר וו. א. כריסוול. הוא היה הרועה של הכנסיה הבפטיסטית הראשונה של דאלאס, טקסס, במשך למעלה מ-50 שנה. שמעתי אותו מדבר בתקופה שהיה אדם באמצע שנותיו עם שיער ג'ינג'י. שמעתי אותו גם כשהיה אדם זקן, עם שיער לבן וצח. הוא היה המטיף המושלם מבחינתי. אספר לכם סיפור מאת ד"ר כריסוול.

הוא סיפר, שכשהיה רועה צעיר, הכומר ביקש ממנו לבקר חבר כנסייה שהיה משותק עקב שבץ שעבר. ד"ר כריסוול אמר,

כשנכנסתי לביתו, אשתו אמרה, "הוא בחדר השינה". עמדתי והסתכלתי על האדם ששכב במיטה. אמרתי, "אני הרועה החדש... באתי לראות אותך". הוא אמר, "גול דאנג!" אמרתי, "אני מצטער שהיה לך שבץ ושאתה לא יכול לצאת מהמיטה". הוא אמר, "גול דאנג!" אמרתי, "כל כך יפה בחוץ. הלוואי ויכולת לצאת". הוא אמר, "גול דאנג!" אחרי כל דבר שאמרתי, הוא צעק, "גול דאנג!" הייתי כל כך מתוסכל שלא ידעתי מה לומר. עמדתי לשאול אותו אם אוכל להתפלל, אבל הוא חשב שאני עומד לעזוב. הוא הצביע למעלה ואמר, "גול דאנג! גול דאנג! גול דאנג! גול דאנג! גול דאנג! גול דאנג!" אשתו אמרה לי, "רועה, הוא רוצה שתתפלל". אמרתי לה שאשמח להתפלל. כרעתי על ברכיי ליד המיטה והתחלתי להתפלל, "הו אלוהים שבשמיים, תהיה טוב אל האיש הכל כך חולה הזה". הוא צעק, "גול דאנג!" אמרתי, "בבקשה, אלוהים היקר, תקים אותו". הוא צעק, "גול דאנג!" אחרי כל קטע תפילה הוא אמר, "גול דאנג!" כשהגעתי לסוף התפילה אמרתי, "אמן". הוא אמר, "גול דאנג". כשנעמדתי ואמרתי, "שאלוהים יברך אותך", הוא אמר, "גול דאנג!" כשהגעתי לדלת, הסתובבתי ואמרתי, "להתראות" – הוא אמר "גול דאנג!"
     כשחזרתי לעיר, ראיתי את הכומר וסיפרתי לו שהלכתי לראות את האדם שעבר שבץ. הוא אמר לי, "אוי, שכחתי לספר לך. יש לו מנהג להגיד איזה ביטוי בסלנג. הוא אמר את הביטוי הזה שוב ושוב כל חייו. אחרי שעבר שבץ לא יכל להגיד אף מילה חוץ מהביטוי הזה". אמרתי, "אתה לא חייב לספר לי מה זה. זה 'גול דאנג!'" אחת מתכונות החיים הכי נכונות שאני מכיר היא: מה שאתה עושה ומה שאתה אומר לבסוף הופך להיות מי שאתה. זה מלטש את האופי שלך, את נפשך ("איזה מושיע" מאת ד"ר וו. א. כריסוול, הוצאת ברודמן פרס, 1978, עמ' 41-42).

כשביקשתי מדוד שלי לבטוח בישוע, הוא אמר, "לכל אחד יש את שלו, רוברט". ביקשתי ממנו מספר פעמים ובכל פעם הוא אמר, "לכל אחד יש את שלו, רוברט". זה היה הביטוי שלו, ההתנצלות שלו. הוא לא ראה פגם בכך שבטחתי במשיח. זה פשוט לא היה בשבילו. הוא אמר "לא" בכל פעם שדיברתי איתו על המשיח. אתם יכולים לומר לאדם, "האם תבטח בישוע?" הוא יכול לענות "לא". אז תגידו, "האם תבוא לישוע?" הוא יענה "לא". אתם יכולים להגיד, "האם תבטח עכשיו במושיע?" הוא יענה, "לא". בסופו של דבר, המילה "לא" מתגבשת במוחו. ליבו מתקשה בדחייה עצמית – לא, לא, לא, לא, לא! הוא יגיע לשלב בחייו שבו הוא כבר יגיד את זה באופן אוטומטי. הוא אפילו לא יצטרך לחשוב. הוא יהפוך להיות ל"לא" גדול בעצמו. המילה "לא" תהיה זו שמייצגת את מחשבותיו, את ליבו, ואת הטבע שלו. זה "לא" אחד גדול. הוא חטא בחטא הבלתי נסלח, וכבר לא יכול יותר להפסיק להגיד "לא" לישוע. "מקום שיפול העץ, שם יהוא". "לא אוסיף עוד עבור לו". "לא יסלח לו, לא בעולם הזה, ולא בעולם הבא". זה החטא הבלתי נסלח! זה החטא שאף פעם לא ייסלח!

אם נפשנו לא תהיה משותקת נוכל לבחור את היום ואת השעה בה ניוושע. אבל הימים חולפים, הרצונות שלנו, הנפש שלנו והלב שלנו מתקשים כמו בטון. בסופו של דבר, האדם לא יוכל להזיז אותם, וגם לא אלוהים. האופי, החיים, והגורל הנצחי, קבועים וחתומים לעד! זה החטא הבלתי נסלח! זה החטא שאף פעם לא ייסלח!

כך גם עם אדם שדורש הרגשה וודאית, או הוכחה פנימית לישועה. אפשר להגיד לו להסתכל על ישוע, אבל במקום זה הוא יחפש את ההרגשה. הוא ממשיך הלאה והלאה – לא משנה מה תגידו לו. כל הזמן הוא יחפש את ההרגשה, הוכחה לכך שנושע. בסופו של דבר זה יהפוך להיות חלק מהאופי ומהטבע שלו. אתם אומרים לו לבטוח בישוע – אבל הוא מיד יחפש את ההרגשה. אתם שואלים אותו אם הוא בטח בישוע, והוא עונה "לא". ראיתי אנשים שעוברים את זה שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב – עד שבסופו של דבר זה הופך להיות כזה הרגל שאי אפשר להיפטר ממנו, לא משנה כמה חזק הם ינסו! זה הפך להיות חלק מהטבע שלהם. הם לא בוטחים בישוע יותר, לא משנה מה אנחנו אומרים להם.

אני נזכר בשנות ה-1940 המאוחרות, כשהיה לנו פטפון ישן וכמה תקליטים. על אחד מהתקליטים הללו היה את שירו של וודי וודפקר, "הא, הא, הא, הא, הא. הא, הא, הא, הא, הא. זה השיר של וודי וודפקר". השמענו את השיר הזה כל כך הרבה פעמים, עד שחלק מהתקליט נהיה שרוט. כאשר המחט הגיעה לשריטה הזו, השיר קפץ וחזר על עצמו – "הא, הא, הא, הא, הא! הא, הא, הא, הא, הא! הא, הא, הא, הא, הא! הא, הא, הא, הא, הא! הא, הא, הא, הא, הא!" זה יכל להטריף אתכם! זה מה שאני שומע מחלקכם, שוב ושוב, בחדר התשאול. אני שואל, "האם תבטחו בישוע?" אתם עונים, "כן". אני אומר, "רדו על הברכיים ובטחו בו". אני מחכה. אחרי כמה דקות אני מבקש מכם לשבת על הכסא. אני שואל, "האם אתם בוטחים בישוע?" אתם עונים, "לא". וזה נמשך ככה שוב ושוב ושוב. הא, הא, הא, הא, הא! הא, הא, הא, הא, הא! הא, הא, הא, הא, הא! הא, הא, הא, הא, הא! הא, הא, הא, הא, הא! המוח שלכם הולך ונהיה שרוט יותר וקשה יותר. ידידי, אתה בסיכון לחטוא בחטא הבלתי נסלח. אז אלוהים יאמר, "לא אוסיף עוד עבור לו". "לא יסלח לו, לא בעולם הזה, ולא בעולם הבא". זה החטא הבלתי נסלח! זה החטא שאף פעם לא ייסלח!

מה כבר צריך אדם שאמר "לא" לישוע? האם הוא צריך דרשה נוספת? לא. האם הוא צריך הסבר נוסף? לא. מה הוא כבר צריך? הוא צריך רק דבר אחד – לזוז, להגיב, לבטוח במושיע, ולהשאיר את זה שם – עם המושיע! ישוע אמר, "הבא אלי לא אהדפנו החוצה" (יוחנן ו' 37). אמן. בואו אליו. בטחו בו. השאירו את זה שם. השאירו את זה לישוע. הוא לא יהדוף אתכם החוצה! הוא יעשה הכל למענכם. הוא יטהר אתכם מחטא. הוא יצדיק אתכם. הוא יקדש אתכם. אתם לא "תרגישו" את זה, אבל אין לכם בשביל מה, בגלל שהוא כבר עושה את זה למענכם. בטחו בישוע והיטהרו מכל חטא בזכות דמו היקר ששפך על הצלב! ד"ר צ'אן, הדרך אותנו בתפילה בבקשה. אמן.

(סוף הדרשה)
ניתן לקרוא את הדרשות של ד"ר היימרס כל שבוע באינטרנט
באתר www.realconversion.com לחצו על "דרשות בעברית".

You may email Dr. Hymers at rlhymersjr@sbcglobal.net, (Click Here) – or you may
write to him at P.O. Box 15308, Los Angeles, CA 90015. Or phone him at (818)352-0452.

דרשות אלה אינן בזכויות שמורות. ניתן להשתמש בהן בלי רשות של ד"ר היימרס. אולם, כל הדרשות של
ד"ר היימרס המצולמות הינן בזכויות שמורות ואפשר להשתמש בהן רק עם ברשות.

קריאת הכתובים לפני הדרשה שנעשתה על ידי מר אבל פרידהום: עברים ו' 4-6.
שיר הסולו שבוצע על ידי מר בנימין קינקייד גריפית': "אם תתעכבו יותר מדי" (מאת ד"ר ג'ון ר. רייס, 1895-1980).