מתנותיהם של המגושים

כאשר הייתי בכיתה ה' שיחקתי בתפקיד אחד המגושים, במחזה חג המולד בבית הספר חילוני כאן בלוס אנג'לס. כמובן, זה היה בשנות ה-1950 המוקדמות. מאז האיגוד האמריקני לחירויות אזרחיות וארגונים שטניים אחרים אסרו כל אזכור של סיפור חג המולד בבתי הספר שלנו. הם אפילו אסרו להשתמש במילה "חג מולד". אנחנו יכולים לומר שהם שטניים בגלל שהם מקדמים במרץ את "ליל כל הקדושים", אבל עושים כל דבר אפשרי כדי לדאוג שילדינו לא יחשבו על המשיח בחג המולד או באיסטר. הם נהגו לקרוא לזה "חופשת איסטר" – אבל עכשיו הם קוראים לזה "הפסקת אביב"!

אבל אני הייתי אחד המגושים במחזה הזה. היינו צריכים לשיר את השיר שמר גריפית' הרגע שר, "אנו שלושה מלכים מהמזרח". אחד הילדים האחרים, כשהיינו לבדינו, הוסיף כמה מילים, "אנו שלושה מלכים מהמזרח, מעשנים סיגר של עשרה סנט". אתם יודעים, אני לא יכול לשמוע את השיר הזה מבלי להיזכר בו אומר את זה! היה לו קול נוראי. באמת, זה היה איום! בסוף גרמתי לו לשיר מאוד בעדינות, מה שהפך את זה לקצת יותר טוב. אבל תהיתי מי היו אלה שלושת המלכים, ולמה הם נסעו כל כך רחוק כדי לראות את ישוע התינוק.

מר פרודהום הרגע קרא את הסיפור על המגושים ועל ישוע התינוק במתי פרק ב'. החשבון פשוט. המגושים באו מן המזרח, תוך שהם עוקבים אחר כוכב. לא מספרים לנו כמה מגושים היו. התמונות שאנו רואים בברכות חג המולד מראות שלושה מהם. אבל התנ"ך לא אומר שהיו שלושה. הרעיון של השלושה מגיע מהעובדה שהם העניקו לישוע התינוק שלוש מתנות, זהב לבונה ומור. אבל ד"ר מקג'י אמר שמוכרחים להיות הרבה יותר משלושה. הוא אמר שלושה מגושים לא היו "מבהילים את הורדוס ואת כל ירושלים" (דרך התנ"ך; הערה על מתי ב' 1). ד"ר מקג'י אמר שחייב להיות מספר גדול של מגושים.

המגושים האלה הגיעו מבבל. דניאל ב' 27 מדבר על "חכמים [ו]אשפים". בצעירותו, דניאל תורגל בקרב ה"חכמים" האלה, המכשפים של בבל. בזקנתו הפך דניאל למנהיגם של החכמים האלה. כאשר המשיח נולד, עדיין היו חכמים. היה להם את עותק הספר שכתב דניאל. בזמן שהם קראו את דניאל ט' 24-26 הם בטח למדו על ביאתו של מלך היהודים. כאשר 69 השבועים התקרבו לסיומם, הם החלו לחשוב על המשיח. אז הם ראו כוכב, שאף פעם לא ראו לפני כן. זה היה כוכב על טבעי. הם האמינו שזה היה האות בשמיים לכך שהמשיח, מלך היהודים, בא. הם נסעו לירושלים, והביאו לו מתנות. כאשר הגיעו לירושלים, הסופרים הקריאו להם את מיכה ה' 2, שהמשיח אמור להיוולד בבית לחם, שנמצאת במרחק קצר מירושלים. אז הכוכב הופיע שוב והלך לפניהם "עד בואו אל מקום אשר שם הילד ויעמוד ממעל לו" (מתי ב' 9). אנחנו יודעים שזה היה כוכב על טבעי בגלל שהוא זז, תוך שהוא מדריך אותם לישוע. עתה פתחו את התנ"כים שלכם במתי ב' 11. זה בעמוד 995 של תנ"ך הסקופילד. נא לעמוד בזמן שאני מקריא את הפסוק הזה,

"ויבואו הביתה, וימצאו את הילד עם מרים אימו, ויפלו על פניהם וישתחוו לו: ויפתחו את אוצרותם, ויקריבו לו מנחה; זהב, ולבונה, ומור" (מתי ב' 11).

אתם יכולים לשבת.

יש כמה שיעורים שאנחנו יכולים ללמוד מהפרק הזה במתי. למשל, נוכל להשוות את המלך הרשע הורדוס עם המגושים. הורדוס היה קנאי ופחד לאבד את כסאו. הורדוס לא היה יהודי. הוא היה אדומי שקנה את מעמדו כמלך מהממשל הרומי. זו הסיבה שהוא רצה למצוא את הילד, שהמגושים כינו "מלך היהודים" (מתי ב' 2). אבל הוא לא רצה להשתחוות לישוע. הוא רצה להרוג אותו, כדי לדאוג שהוא לא ייקח ממנו את כסאו. המגושים רצו להשתחוות לישוע, אבל הורדוס המלך רצה להרוג אותו.

יכולתי לתת דרשה על כך שזוהי הדרך בה נוהג העולם כלפי ישוע, היום. מאמינים טובים רוצים להשתחוות לישוע. אבל אנשים רשעים, כמו אלה מהאיגוד האמריקני לחירויות אזרחיות, רוצים להיפטר ממנו. הם אוסרים לשיר שירי הלל נוצריים בבתי הספר, ועכשיו אפילו גם בחלק מהמקומות הציבוריים. הם אוסרים לקיים מחזות על הולדתו של ישוע. הם אפילו אוסרים להשתמש במילים "חג מולד", בגלל שיש בתוכה את המילה משיח. יכולתי לתת דרשה שמשווה בין אלה שדומים להורדוס, לבין אלה שדומים למגושים, אלה שאוהבים את ישוע ורוצים להשתחוות לו.

אוכל גם להשוות את המגושים לסופרים. הסופרים ידעו שישוע אמור להיוולד בבית לחם, אבל הם לא באו לשם לראות אותו. הם ידעו על ישוע, אבל לא הלכו את הדרך הקצרה עד בית לחם כדי להשתחוות לו. המגושים נסעו דרך ארוכה כדי להגיע למקום שישוע היה בו. זכרו שהם עשו דרך קשה, ארוכה על גמלים. זה לא קל או נוח לרכב על גמל. אני יודע. רכבתי על גמל עם אליאנה כשהיינו במצרים. רכבתי מסביב לפירמידה הגדולה, בסמוך לספינקס, על גמל. זו הייתה חווייה לא נעימה בלשון המעטה! יכולתי לתת דרשה על זה – תוך שאני משווה את הסופרים, שידעו איפה הוא היה אבל לא באו, עם המגושים, שנסעו דרך קשה, ארוכה כדי למצוא את ישוע. יכולתי להתייחס לסופרים כאל "ילדי כנסייה" שמכירים את התנ"ך, אבל לא בוטחים בישוע – בדומה לצעירים שבאים מהעולם, ועם קושי רב, באים לישוע.

יכולתי גם לתת דרשה שלישית – על היהודים שדחו אותו, כפי שעשו בעל המלון והסופרים – לגויים הבבלים שבאו, לאחר קשיים רבים, למצוא אותו. יכולתי להשוות את המגושים לאנשים במדינות העולם השלישי (סין, העולם המוסלמי, הג'ונגלים של קולומביה ווייטנאם) – שנאבקים כנגד כל הסיכויים כדי למצוא את המשיח ולהשתחוות לו. יכולתי להטיף על כך שלאמריקאים, ולעולם המערבי בגדול, יש כנסיות בכל פינה, אבל הם מפנים את גבם ומתרחקים. וזה מאוד בולט בתקופת חג המולד.

יש אנשים שממש נלחמים בנו, ואומרים עלי דברים נוראיים, על כך שאני אומר לצעירים לבוא לכנסייה בערב חג המולד ובערב ראש השנה האזרחית! אישה אחת עשתה את כל מה שהיא יכלה כדי להוציא את בנה מהכנסייה. אחרי שהוא עזב את הכנסייה הוא הצטרף לכנופייה ונרצח. אז האישה הזו, שהוציאה אותו מהכנסייה, באה אלי בוכייה כדי שאערוך את ההלוויה שלו – כאשר היה כבר מאוחר מדי להושיע אותו! כמובן, ערכתי את ההלוויה, אבל זה היה כבר מאוחר מדי להציל את בנה! איזה אנשים טפשים אלה! הם רוצים שילדיהם יהיו דווקא במסיבה של רשעים במקום שיהיו בכנסייה בערב חג המולד וערב ראש השנה האזרחית. ב"חלום ליל קיץ" לשייקספיר הייתה אמירה "שטנית", "מה טפשים הם בני התמותה!" עצוב כמה שזה נכון! הם עיוורים כמו הסופרים – וחלקם גם רשעים כמו המלך הורדוס! אל תתנו לאף אחד להרחיק אתכם מהכנסייה בערב חג המולד וערב ראש השנה האזרחית! אל תתנו להם להרחיק אתכם מהכנסייה כדי שתלכו לאיזו מסיבת שכרות, או לאיזשהו אירוע של העולם! אל תתנו להם לעשות לכם את זה! אל תתנו להם לעשות לכם את זה! נקטו עמדה מוצקה כמו המגושים! אל תפספסו כנסייה בגלל הסופרים הבלתי מאמינים והורדוס הזקן והחוטא! התנ"ך אומר,

"על כן צאו מתוכם, והיברו, נאום ה'... ואני אקבץ אתכם, והייתי לכם לאב, ואתם תהיו לי לבנים ולבנות, נאום ה' צבאות" (השניה לקורינתיים ו' 17, 18).

"צאו מתוכם" ותהיו אנשי אלוהים בערב חג המולד ובערב ראש השנה האזרחית! תהיו עם המאמינים, השתחוו למשיח – לא עם הפגאניים בסאטורנליה של העולם הזה, באורגיה של שתית-בירה, או בהילולה של כופרים! הפסיקו עם זה! בואו והשתחוו למשיח בערב חג המולד ובערב ראש השנה האזרחית! בואו, כמו המגושים, והשתחוו למשיח לבדו!

בואו, בואו נעריץ אותו,
   בואו, בואו נעריץ אותו,
בואו, בואו נעריץ אותו,
   את המשיח האדון.

עימדו ושירו את זה איתי!

בואו, בואו נעריץ אותו,
   בואו, בואו נעריץ אותו,
בואו, בואו נעריץ אותו,
   את המשיח האדון.
("בואו, כל הנאמנים", תורגם על ידי פרידריך אוקלי, 1802-1880).

אמן! אתם יכולים לשבת.

אבל במקום לתת דרשה על הנושאים האלה, אני אדבר על הטקסט שלנו במתי ב' 11,

"ויבואו הביתה, וימצאו את הילד עם מרים אימו, ויפלו על פניהם וישתחוו לו: ויפתחו את אוצרותם, ויקריבו לו מנחה; זהב, ולבונה, ומור" (מתי ב' 11).

I. דבר ראשון, הם נכנסו לבית.

בטקסט כתוב, "ויבואו הביתה". "אבל", אתם יכולים להגיד, "המשיח לא נולד בתוך רפת והושכב באבוס?" כן, זה נכון. לפי בשורת לוקס,

"ותלד את בנה הבכור, ותחתלהו, ותשכיבהו באבוס; כי לא היה להם מקום במלון" (לוקס ב' 7).

אבל המגושים לא הגיעו לרפת ומצאו את ישוע התינוק באבוס. לא, הם באו "הביתה" (מתי ב' 11). המגושים לא באו יחד עם הרועים. הרועים מצאו את ישוע התינוק ברפת, באבוס, שזו תעלה ששמים בה חציר למאכל החיות. הרועים הגיעו זמן קצר אחרי שישוע נולד. אבל המגושים הגיעו מאוחר יותר. הם הגיעו אחרי שיוסף ומרים וישוע התינוק עברו לבית קטן, כיוון שכל הבתים היו אז קטנים. אבל כאן הם היו בתוך הבית.

ד"ר מקג'י אמר שככל הנראה המגושים הגיעו והביאו לו מתנות מספר חודשים לאחר הולדתו. אתם רואים, הם כנראה ראו את הכוכב בזמן הולדת המשיח. אז הם החליטו לבוא אליו, ולקח להם מספר חודשים להגיע לשם. זה מבוסס על העובדה שישוע כבר עבר ברית מילה, והוקרבו זוג יונים בבית המקדש (לוקס ב' 24). העובדה שהם לא הקריבו שה מעידה על כך שהם היו מאוד עניים. אם המגושים היו כבר באים, יחד עם מתנותיהם היקרות, הם היו מקריבים שה. האירועים מעידים על כך שהמגושים הגיעו מספר חודשים אחרי הולדת ישוע.

אני מוכרח לומר לכם שהכוכב היה "נובה" על טבעי, שלפי המילון זה "כוכב שבאופן פתאומי מגביר מאוד את פליטת האור שלו ואז במשך מספר חודשים מתעמעם עד שנהיה אפל כמו שהיה לפני כן" (מילון מרים-וובסטר). הם ראו את הכוכב הזה במזרח. ואז נדמה היה שהוא נעלם. אבל אז המגושים הגיעו לירושלים, והכוכב הופיע שוב. ברגע שהם ראו שוב את הכוכב "וישמחו שמחה גדולה עד מאוד" (מתי ב' 9). חלק מהפרשנים משווים את זה לאור ה"שכינה" בברית הישנה, ולעמוד האש שהדריך את בני ישראל במדבר בלילה, ש"הולך לפניהם...לנחותם... ולילה בעמוד אש" (שמות י"ג 21).

המגושים עשו דרך ארוכה. הם הקריבו הרבה ועברו דרך הרבה ניסיונות וקשיים כדי לבוא לישוע בבית הקטן הזה בבית לחם. בואו ניקח מהם דוגמא ונהיה בכנסייה בערב חג המולד – במקום לברוח לאיזושהי מסיבה או אירוע של העולם! שירו את הפזמון הזה שוב! עימדו ושירו אותו.

בואו, בואו נעריץ אותו,
   בואו, בואו נעריץ אותו,
בואו, בואו נעריץ אותו,
   את המשיח האדון.

II. דבר שני, הם נפלו על פניהם והשתחוו לו.

"ויבואו הביתה, וימצאו את הילד עם מרים אימו, ויפלו על פניהם וישתחוו לו..." (מתי ב' 11).

כמה לא-מאמינים המכונים "אנשי-אקדמיה" וכתות אמרו שזו טעות להשתחוות לישוע. הם אומרים שצריך להשתחוות רק לאלוהים. זה מראה שהם לא בקיאים בתנ"ך, בגלל שישוע הוא התגלמות אלוהים – אלוהים בבשר אדם! יוחנן השליח כינה את ישוע "הדבר" ביוחנן פרק א'. השליח אמר,

"והדבר נהיה בשר, וישכון בתוכנו, (ונחזה תפארתו כתפארת בן יחיד לאביו), רב חסד ואמת (יוחנן א' 14).

צ'ארלס ווזלי, בשיר חג המולד האדיר שלו, אמר,

את האלוהות מכוסה בשר רואה,
   נריע להתגלמותו של האל,
מחוז חפצו כאדם עם אדם לשכון,
   ישוע, עמנואל שלנו.
האזינו! המלאך המבשר שר
   "תפארת למלך הנולד".
("האזינו, המלאך המבשר שר" מאת צ'ארלס ווזלי, 1707-1788).

אם כן, שימו לב שהמגושים "וימצאו את הילד עם מרים אימו, ויפלו על פניהם, וישתחוו לו" (מתי ב' 11). ד"ר ג'יי. ורנון מקג'י אמר, "אם אי פעם היה זמן שמרים הייתה צריכה שישתחוו לה, זה היה זה. אבל הם לא השתחוו לה – הם היו מגושים! הם השתחוו לו..." (שם; הערה על מתי ב' 11). התנ"ך אף פעם לא אומר לנו להשתחוות למרים הבתולה, או להתפלל אליה! היא אמורה לקבל כבוד בתור אמא של ישוע, אבל אף פעם אנחנו לא אמורים להשתחוות לה, או להתפלל אליה.

בואו, בואו נעריץ אותו,
   בואו, בואו נעריץ אותו,
בואו, בואו נעריץ אותו,
   את המשיח האדון.

כאשר התלמידים ראו בגליל את המשיח שקם לתחיה נאמר לנו,

"ויהי כראותם אותו, וישתחוו לו..." (מתי כ"ח 17; לוקס כ"ד 52).

אמן! בואו כולנו נשתחווה לו בכנסייה בערב חג המולד, בגלל שהוא לבדו ראוי להשתחוויה בחג המולד, ולאורך כל השנה!

III. דבר שלישי, הם הקריבו לו מנחה.

"ויבואו הביתה, וימצאו את הילד עם מרים אימו, ויפלו על פניהם וישתחוו לו: ויפתחו את אוצרותם, ויקריבו לו מנחה; זהב, ולבונה, ומור" (מתי ב' 11).

"ויקריבו לו מנחה..." ד"ר ג'ון אר. רייס אמר,

הם נפלו על פניהם והשתחוו לו! ואז בדמעות של שמחה, בשפתיים רועדות, ובפעימות לב פראיות משמחה, פתחו באצבעותיהם הנרגשות את התאים או פרמו את רצועות העור שקשרו את האוצרות שלהם, פתחו אותם, ונתנו לאדום ישוע המשיח את הטוב ביותר ממה שהיה להם! (ד"ר ג'ון אר. רייס, "מתנותיהם של המגושים", אני אוהב את חג המולד, הוצאת סורד אוף ד'ה לורד פובלישרז, 1955, עמוד 47).

ואז ד"ר רייס אמר,

הם פתחו את אוצרותיהם ונתנו מתנות לאדון ישוע. אני מתחנן בפניכם היום... קחו את המשיח ישוע לסודות העמוקים ביותר של לבכם, חשפו את אוצרותיכם, ותנו לו את המובחר והטוב ביותר מהכל, כן, תנו לו הכל, ושמחו שהוא מצא לנכון [מחל על כבודו] לקבל אותם (שם, עמוד 48).

תמיד אהבתי את השיר הישן מאת פרצ'ס הוורגאל, "קח את חיי, ועשה אותם",

קח את חיי, ועשה אותם, מוקדשים, אדון, לך;
קח את ידי, ותן להן לנוע
תחת דחף אהבתך, תחת דחף אהבתך.

קח את שפתי ועשה אותן מלאות בדבר עבורך,
קח את כספי ואת זהבי,
שמץ קטן לא אחסוך, שמץ קטן לא אחסוך.

קח את אהבתי, אלוהי, אני שופך לרגליך את האוצרות שבה,
קח אותי ואהיה
תמיד, רק, כולי לך, תמיד, רק, כולי לך.
   ("קח את חיי, ועשה אותם" מאת פרנצ'ס אר. הוורגאל, 1836-1879).

הכל לישוע! הכל לישוע!
   כל הכוחות שהשתחררו בי;
הכל לישוע! הכל לישוע!
   כל ימי וכל שעותי.
("הכל לישוע" מאת מרי די. ג'יימס, 1810-1883).

אם יש בכלל לשירים האלה איזושהי משמעות, אז הם בודאות מלמדים אותנו להיות בכנסייה, להשתחוות למשיח בערב חג המולד – במקום ללכת דווקא למסיבה של העולם הזה!

כאשר המגושים השתחוו לאדון ישוע, הם נתנו לו זהב, לבונה ומור. אלה היו מתנות יקרות מאוד, הכי טובות שהיו למגושים. הזהב מסמל מתנה למלך. הלבונה הייתה קטורת יקרה. אבי הכנסייה אוריג'ן (185-254) אמר שזו הייתה קטורת אלוהית. אוריג'ן טעה לגבי מספר דברים, אבל לגבי זה הוא צדק. לבונה סימלה אותו כהתגלמותו של האלוהים. מור היה תבלין שהיהודים השתמשו כאשר הם קברו את המתים. ביוחנן י"ט 39 מסופר לנו שנקדימון הביא מור ושם אותו על גופתו של ישוע, "כאשר נוהגים היהודים לקבור את מתיהם". הזהב הוא עבור המלך. הלבונה היא עבור התגלמותו של אלוהים. מור הוא עבור זה שיסבול וימות על הצלב כדי לשלם את המחיר המלא עבור חטאינו. בבקשה עימדו ושירו את שיר מספר חמש בדף השירים שלכם,

בואו, כל הנאמנים, בשמחה ובניצחון,
   בואו, בואו לבית לחם!
בואו לפניו, נולד מלך המלאכים;
   בואו, בואו נעריץ אותו, בואו, בואו נעריץ אותו,
בואו, בואו נעריץ אותו, את המשיח האדון.

שירו, מקהלות המלאכים, שירו בצהלה!
   שירו, כל צבא השמיים הזוהר של מעלה;
כבוד לאלוהים, כל הכבוד במרומים;
   בואו, בואו נעריץ אותו, בואו, בואו נעריץ אותו,
בואו, בואו נעריץ אותו, את המשיח האדון.

כן, אדון, אנחנו מברכים אותך, הנולד בבוקר שמח זה,
   ישוע, לך כל הכבוד;
דבר האב, כעת בבשר מופיע,
   בואו, בואו נעריץ אותו, בואו, בואו נעריץ אותו,
בואו, בואו נעריץ אותו, את המשיח האדון.
   ("בואו, כל הנאמנים", תורגם על ידי פרידריך אוקלי, 1802-1880).

אם עוד לא נושעתם, בואו אליו! ביטחו בו והוא יסלח על חטאיכם, ירחץ וינקה אתכם בדמו היקר! אמן. ד"ר צ'אן, בבקשה הדרך אותנו בתפילה.

(סוף הדרשה)
ניתן לקרוא את הדרשות של ד"ר היימרס כל שבוע באינטרנט
באתר www.realconversion.com לחצו על "דרשות בעברית".

You may email Dr. Hymers at rlhymersjr@sbcglobal.net, (Click Here) – or you may
write to him at P.O. Box 15308, Los Angeles, CA 90015. Or phone him at (818)352-0452.

דרשות אלה אינן בזכויות שמורות. ניתן להשתמש בהן בלי רשות של ד"ר היימרס. אולם, כל הדרשות של
ד"ר היימרס המצולמות הינן בזכויות שמורות ואפשר להשתמש בהן רק עם ברשות.

הקריאה בכתובים לפני המסר שבוצעה על ידי מר אייבל פרודהום: מתי ב' 1-10.
שיר הסולו שבוצע על ידי מר בנימין קינקייד גריפית': "אנחנו שלושה מלכים" (מאת ג'ון אייץ'. הופקינס, הבן, 1820-1891).