הוא יפארני

ד"ר מרטין לויד ג'ונס היה תלמיד זהיר של תחייה. הוא למד את ההיסטוריה של התחיות, ואף חווה תחייה בקהילתו בווילס ב1931. בהרצאה שנתן כל המבשר הגדול הוול האריס (1714-1773) ה"דוקטור" אמר, "אנו שוב במצב של חושך ומוות כה דומים לאלו של השנים הראשונות של המאה ה18" (ד. מ. לוייד ג'ונס, הפוריטנים: מקורם ויורשיהם, הנאמנות של דגל האמת, גרסת 1996, עמ' 302). בספר אחר, ד"ר לויד ג'ונס דיבר על "הכפירה הנוראית שהולכת ומעצבת יותר ויותר את הכנסייה במאה [עכשיו 150] השנים האחרונות" (תחייה, ספריי קרוסוואי, 1987, עמ' 55).

מניסיוני ב55 שנים בשירות, ראיתי האטה דרמטית בחיים ובכוח של הקהילות שלנו. הקהילות כיום, ברובן, דומות בקושי לקהילה של נעוריי – והשינוי איננו לטובה. למעשה, "אנו שוב במצב של חושך ומוות." באמת, אנו ב"כפירה נוראית."

אני משוכנע שמצב נורא זה הוא במידה רבה בשל רועי קהילה ששכחו מה הופך אדם למשיחי. מניסיוני, מטיפים מעטים מאד יודעים משהו פרקטי על חזרה בתשובה ולידה מחדש, אך אינני עומד לדבר על כך הלילה.

רבים מאלו שמדברים על תחייה יודעים שאנו זקוקים לרוח הקודש כדי לעשות משהו על מנת להחיות את קהילותינו! אך מעטים מאד יודעים בדיוק מהו הדבר שאנו צריכים שרוח הקודש יעשה. הם לא יודעים מה הם צריכים שרוח הקודש יעשה כיוון לא יודעים את העומק הנורא של הבעיה עמה הם מתמודדים. הם חושבים שרוב אנשיהם נושעים והם חושבים שהם יודעים כיצד להדריך אנשים חדשים לחוויית הישועה. אך אינני מכיר מטיף גדול אחד שיש לו מספיק אור על נושא זה. כתוצאה מכך, מספר גדול של קהילותינו מלא, מקיר לקיר, באנשים אבודים! כתבנו על עומק הבעיה הזו בספרנו, הכפירה של ימינו (לחצו כאן על מנת לקרוא אותו)

אני לא עומד להיכנס לבעיה של התחייה באופן כללי הלילה. הפוקוס יהיה על מה שעלינו להתפלל עבורו אם אנו רוצים שאלוהים ישלח תחייה לקהילה המקומית שלנו. אחד המכשולים שאנו עלולים ליפול בהם כאשר אנו קוראים ספרים על תחייה הוא ציפייה לשינוי עצום בכל הקהילות – או לפחות במספר גדול מתוכן. וכאשר אנו לא רואים זאת מתרחש אנו חשים חסרי תקווה.

עלינו להבין שכל אדם שחוזר בתשובה זהו נס. ד"ר קגן ואני עברנו על רשימה של אנשים שאנו מקווים שייוושעו. ראינו שהיו אנשים שנושעו כפי שקיווינו מידי חודש. אם כן, נס הישועה קרה בכל חודש בקהילתנו במשך השנה. אינני מדבר על "החלטות" כמובן, אני מדבר על חזרה בתשובה אמיתית. מה שאנו מתפללים עבורה בתחייה הוא עוד ניסים רבים של חזרה בתשובה של אנשים, שאלוהים ירד למטה ויביא עוד אנשים למשיח.

עכשיו, עבור מה בדיוק עלינו להתפלל? אני מאמין שדאגתנו העיקרית צריכה להיות שרוח הקודש ירד למטה בכוח גדול. גיליתי שאנשים רבים יידחו מה שאומר בנושא. יש כל כך הרבה לימודי שקר על רוח הקודש במאה העשרים שאינני מאשים אותם. ועדיין, רוח הקודש הוא המקור לחזרה בתשובה של יחידים, וכן לתחיות. חברי הקהילה כיום חושבים שרוח הקודש גורם לאנשים "לדבר בלשונות", או לעשות הרבה כסף, או להירפא באופן פיזי. אך אף אחד מהדברים הללו לא קשור לעבודה המרכזית, העבודה העיקרית, של רוח הקודש. בבקשה פתחו את הכתובים שלכם ביוחנן ט"ז 14. כאן אנו רואים את העבודה העיקרית של רוח אלוהים. ישוע אמר,

"הוא יפארני" (בשורת יוחנן ט"ז 14)

המילה היוונית "יפארני" משמעותה "לכבד, להעריך, להלל, לשבח" (סטרונג #1392). עבודתו של רוח הקודש היא לפאר את המשיח, לגרום לנו להעריך את המשיח, להלל את המשיח, ולגרום לנו לכבד אותו.

כאשר אנשים חוזרים בתשובה בצורה שקרית, זה תמיד כיוון שהם דחו את ישוע עצמו. כפי שד"ר קגן ציין בספר שלנו, הכפירה של ימינו,

אנשים עם רקע קתולי יחשבו באופן כללי במושגים של ישועה באמצעות מעשים: לנטוש חטאים מסוימים, ללכת לכנסייה, ללכת אחרי ישוע, לאהוב את ישוע, להתוודות, ובאופן כללי "להיות אדם טוב."

אנשים עם רקע בפטיסטי, אוונגליסטי או רפורמיסטי לעיתים קרובות יבטחו בטבילה, יגידו את "תפילת החוטא", או יאמינו באופן מנטאלי בדוקטרינות משיחיות, כמו להיות מסוגל לדקלם את "תכנית הישועה," או "עקרונות הדת הווסטמינסטרית".

אנשים מרקע כריזמאטי או פנטיקוסטאלי חושבים בדרך כלל במונחים של רגשות וחוויות. אם אדם חווה חוויה עם מה שהוא חשב שהוא "רוח הקודש," אם הוא מרגיש את ברכת אלוהים על חייו, או מרגיש שלום ושמחה בליבו, הוא חושב את עצמו לנושע.

פעמים רבות אנשים כאלו מגיעים אלינו לייעוץ, מחפשים ביטחון או רגש אחר כאשר למעשה אף פעם לא נושעו על ידי לבטוח במשיח (הכפירה של ימנו, הרת'סטון הוצאה לאור, גרסת 2001, עמ' 141).

הנה הדרך בה זה מתרחש בקהילתנו לעיתים קרובות. כאשר רועה הקהילה מבקש מהם לספר על היום בו נושעו, הם תמיד יתחילו עם סיפור "כאורך הגלות" , בדרך כלל יספרו על מחשבותיהם לפני מסר ששמעו מוקדם יותר, ופרטים רבים נוספים, שאולי אף יכללו את התחושה שהם חוטאים. הם בדרך כלל מספרים חתיכת סיפור, בדרך כלל נכנסים לפרטי פרטים, מה שמוביל למה שהם קוראים החזרה בתשובה שלהם. אז הם מפסיקים בפתאומיות. הם כמעט תמיד מסיימים באמירה כמו, "ואז בטחתי בישוע," או "ואז באתי לישוע."

אז אנו מבקשים מהם לספר לנו מעט על ישוע, ועל מה שקרה כאשר באו אליו (או בטחו בו). זה הזמן בו הכול מתפרק. הם לא יכולים לומר הרבה, אם בכלל, על ישוע עצמו. בספרו, מסביב לפשפש השער, ספרג'ון אמר, "ישנה נטייה עלובה בקרב אנשים לעזוב את ישוע עצמו מחוץ לבשורה" (פילגרם הוצאה לאור, גרסת 1992, עמ' 24). אני אומר להם להמשיך לבוא ולהקשיב לבשורה. אני רוצה לוודא שישוע הוא המרכז בעדויות שלהם. לא משנה כמה מעניינת העדות של מישהו, אם ישוע אינו המרכז, הוא עדיין לא נושע!

רוח הקודש עושה שני דברים מרכזיים בחזרה בתשובה אמתית. הדבר הראשון כתוב בבשורת יוחנן ט"ז 8-9,

"והיה בבואו יוכיח את העולם על דבר החטא והצדק והמשפט: על החטא כי לא האמינו בי" (בשורת יוחנן ט"ז 8-9)

הרשעה על חטא היא העבודה הראשונה של רוח אלוהים. אנו נוטים להפוך את החזרה בתשובה לדבר טריוויאלי, דבר קטן, שהאדם יכול להשיג באמצעות מלמול של מספר מילים, או למידה שלל אמירת דברים מסוימים. אלוהים עזור לנו! השארנו בחוץ את רוח הקודש! שכחנו שהוא חייב להרשיע אותנו על חטאנו המושרש ומרדנותנו נגד אלוהים! ד"ר לויד ג'ונס תיאר את ההרשעה כראייה של הנגע בליבך שלך, ומלוא הטבע שירשת מאדם. הרשעה היא לראות את חוסר התקווה שלך, והייאוש המוחלט שלך, לפני אלוהים הקדוש והצדיק ששונא חטא בכל מהותו (שכתוב מהספר תחייה, ספרי קרוסוואי, 1987, עמ' 42). זה קורה, פחות או יותר, לכל אלו שחוזרים בתשובה באמת. ד"ר לויד ג'ונס אמר, "כל אדם שהוא ער ומורשע על חטא חייב להיות מוטרד מכך. איך הוא יכול למות ולעמוד בפני אלוהים?" (ביטחון, רומים ה', נאמנות דגל האמת, 1971, עמ' 18).

אז זהו הדבר הראשון שרוח הקודש עושה בחזרה בתשובה אמיתית. הוא מטריד אנשים. אם אינך מוטרד עמוקות בנוגע לטבע החוטא שלך, לא תחשוב הרבה על האדון ישוע המשיח. תשמע מילים לגבי מותו על הצלב, אך תהיה להן משמעות מועטה לגבייך. מדוע? בגלל שמעולם לא הורשעת "על דבר החטא והצדק והמשפט" (יוחנן ט"ז 8). ועדיין החוטאים האבודים לא צריכים להישאר בהרשעה בלבד! הרשעה בלבד לא תושיע אתכם!

לאחרונה דיברתי עם אדם צעיר שהיה תחת הרשעה עמוקה על חטא למשך מספר ימים. אמרתי לו ללכת לישוע לישועה דרך דמו. נראה שהוא עשה זאת. נראה שהוא בא לישוע. חיכיתי מספר שבועות וביקשתי ממנו לספר לי כיצד נושע. הוא דיבר שוב ושוב על חטאיו. לא היה ספק שהוא תחת הרשעה עמוקה. אך אז הוא סיים ואמר, "ואז באתי אל ישוע." ביקשתי ממנו לספר לי מעט יותר על ישוע. הוא גמגם, אך היה ברור מאד כי למרות שהורשע, לא מצא שלום דרך המשיח ודמו!

אנשים שואלים אותי לעיתים קרובות, "איך אתה בא לישוע?" על מנת לענות על שאלה זו, עלינו להסתכל בבשורת יוחנן ו' 44,

"לא יוכל איש לבוא אליי בלתי אם ימשכהו אבי" (יוחנן ו' 44א)

עלייך להימשך לישוע על ידי אלוהים האב דרך רוח הקודש. באופן כללי, רוח אלוהים תמשוך רק חוטא לישוע כאשר הוא תחת הרשעה על חטא, וקורא לרחמים. כאשר רוח הקודש מושך אנשים לישוע, זה נראה לעיתים קרובות כאילו הם היו עיוורים לפני כן, ועכשיו עיניהם נפתחו – והם רואים את המשיח היפיפה, מחזיק את זרועותיו פתוחות לרווחה לחבק אותם! הם יכולים לשיר עם ג'ון ניוטון (1725-1807),

הייתי אבוד, אך כעת נמצאתי
עיוור, אך כעת רואה.
("חסד מדהים").

אז, כאשר אנו מדברים על תחייה, אנו חייבים לחשוב במונחים של הבשורה. תחייה היא לא פחות ולא יותר מאשר רוח הקודש הגורמת לאנשים לחוש את חטאם, ואז מושכת אותם לישוע לישועה דרך דמו. כאשר זה קורה לאדם אחד, כפי שקורה בכל שבוע בקהילתנו, אז זוהי חזרה בתשובה, הנס של החזרה בתשובה! יוחנן דבליו פטרסון הראה זאת בבירור באחד משיריו,

צריך נס כדי לשים את הכוכבים במקומם;
   צריך נס כדי לתלות את העולם במקומו;
אך כאשר הוא הושיע את נפשי,
   ניקה והפך אותי שלם,
צריך היה נס של אהבה וחסד.
   ("צריך נס" נכתב על ידי ג'ון דבליו פטרסון, 1921-2006).

וכאשר הנס קורה למספר אנשים בבת אחת, בואו נגיד 10 או 12 אנשים בבת אחת בכנסייה מקומית, זוהי תחייה! זה כה פשוט! מה שקורה בחזרה בתשובה של אדם בודד קורה למספר אנשים בתקופה קצרה בתחייה. כאשר רוח הקודש בא בכוח התחייה, הוא תמיד מפאר את ישוע בחיים של מספר אנשים שחוזרים בתשובה!

"הוא יפארני" (בשורת יוחנן ט"ז 14)

הקשיבו לד"ר לויד-ג'ונס פעם אחת נוספת.

     מטרת התחייה, מעל כל דבר אחר, היא לפאר את האדון ישוע המשיח, בן אלוהים. זוהי התקומה שלו שמהווה את מרכז חיי הקהילה...אין ערך במשיחיות לכאורה שלא מרוממת אותו, חיה בשבילו, וחיה על מנת להעיד עליו...במיוחד הכפרה שלו, מותו על הצלב, גופו השבור ודמו השפוך. שוב אני מצטט לכם עובדות טהורות שתוכלו לבדוק בעצמכם. תמצאו שבכל תקופה של תחייה, מבלי יוצא מן הכלל, היה דגש עצום על הדם של המשיח. רוב השירים ששרו בתקופות של תחייה, היו על הדם...לבל ליבה...של הבשורה המשיחית הוא, "אשר שמו האלוהים לפנינו לכפורת על ידי האמונה בדמו" (רומים ג' 25)... אינני רואה תקווה לתחייה כאשר גברים ונשים דוחים את הדם של הצלב... (תחייה, המקור הנ"ל, עמ' 47,48,49).

יש מעיין מלא בדם
שיצא מוורידיו של עמנואל;
וחוטאים צללו מתחת לשיטפון,
איבדו את כל כתמי האשמה שלהם;
איבדו את כל כתמי האשמה שלהם.
("יש מעיין" נכתב על ידי וויליאם קואופר, 1731-1800; על רקע צלילי "אורטנווייל", "מתיקות מלכותית יושבת מוכתרת").

כאשר חקרתי את הצלב המופלא
עליו מת שר הכבוד,
את הרווח הגדול ביותר שלי חשבתי להפסד,
ושפכתי בוז על כל גאוותי.

ראו, מראשו, ידיו, רגליו,
צער ואהבה זורמים בערבוביה מטה;
האם אי פעם אהבה כזו וצער נפגשו,
או קוצים הפכו כתר לכה יקר?
("כאשר חקרתי את הצלב המופלא" נכתב על ידי ד"ר יצחק וואטס, 1674-1748).

כאשר אני מסתכן שלא להיות מובן, אני מרגיש שאני חייב לומר שזהו המקום בו הכריזמטיים והפנטיקוסטליים טעו. הם נטו להתמקד ברוח הקודש עצמו. מותו של ישוע על הצלב הוא לא הדבר העיקרי. הם מתרגשים מרפואה, נפילה על הרצפה ברוח, אותות וניסים. לא משנה כמה יתנגדו למה שאומר, הם לא הופכים את מותו של ישוע במקומנו על הצלב לנושא העיקרי! חזרה בתשובה מחטא, וסליחה דרך דמו של המשיח אינם מרכזיים. אך אני חייב גם לומר שאנו האוונגליים והפונדמנטליסטיים איננו טובים יותר! אנו עסוקים בלימוד הכתובים פסוק אחר פסוק לאנשים החוטאים שהינם משיחיים מוכרזים בקהילותינו. זהו המקום בו כולנו טעינו. לב ליבה של הבשורה המשיחית הוא ישוע המשיח וצליבתו. המטיף הגדול ביותר של המשיחיות שהיה אי פעם אמר,

"כי לא חשבתי לדעת בתוככם דבר בלתי אם ישוע המשיח והוא הנצלב" (האיגרת הראשונה אל הקורינתיים ב' 2)

לעולם לא תהיה בקרבנו תחייה כל עוד גברים ונשים אומרים רק, "ואז באתי לישוע." אלוהים עזור לנו! אם זה כל מה שאתם יכולים לומר על שה האלוהים שעונה ונצלב על מנת להושיע אתכם, אז אני חושש שאתם עיוורים כמו עדי יהוה או מוסלמים! איפה הדם? איפה האהבה שאין שני לה שהביאה אותו מכס המשפט בשמיים למצב בו הוא מולקה, יורקים עליו, וממסמרים אותו לצלב?

לעיתים אני חושב שאכזבתי אתכם. איכשהו אינני מלמד אתכם מספיק על אהבתו של ישוע כך שתוכלו לדבר עליו אפילו מעט. איכשהו אינני יכול לגרום לכם לאהוב את ישוע. אינני יכול לגרום לכם להרגיש ממש, ולהיות מסוגלים לומר,

אני אוהב אותך, כי אהבת אותי ראשון,
וקנית את הסליחה שלי על העץ בגולגולתה;
אני אוהב אותך כי שמת כתר קוצים על מצחך,
אם אי פעם אהבתי אותך, ישוע שלי, זה עכשיו.
("ישוע שלי, אני אוהב אותך" נכתב על ידי וויליאם פיברסטון, 1842-1878)

הו, חברים יקרים, בואו נצום ונתפלל שוב ביום ראשון הבא עד 5:00. בואו נצום ונתפלל שרוח הקודש יעשה שני דברים – ירשיע על חטא, ויפאר את ישוע על ידי כך שימשוך חוטאים אליו, על מנת לנקות אותם בדמו. אמן.

(סוף הדרשה)
ניתן לקרוא את הדרשות של ד"ר היימרס כל שבוע באינטרנט
באתר www.realconversion.com לחצו על "דרשות בעברית".

You may email Dr. Hymers at rlhymersjr@sbcglobal.net, (Click Here) – or you may
write to him at P.O. Box 15308, Los Angeles, CA 90015. Or phone him at (818)352-0452.

דרשות אלה אינן בזכויות שמורות. ניתן להשתמש בהן בלי רשות של ד"ר היימרס. אולם, כל הדרשות של
ד"ר היימרס המצולמות הינן בזכויות שמורות ואפשר להשתמש בהן רק עם ברשות.

קריאת הכתובים לפני הדרשה שבוצעה על ידי מר אייבל פרודהום: בשורת יוחנן ט"ז 7-14.
שיר הסולו שבוצע לפני הדרשה על ידי מר בינימין קינקייד גריפית':
"יש מעיין" (נכתב על ידי וויליאם קואופר, 1731-1800; על רקע צלילי "אורטנווייל", "מתיקות מלכותית יושבת מוכתרת").