זו הצהרתו הברורה וחד-משמעית של שאול השליח לגבי הבשורה הנוצרית. המילה "בשורה" פירושה "בשורות טובות." שאול אמר לכנסיה בקורינת שהוא הטיף להם את הבשורה הטובה. הוא אמר שהם נושעו על ידי הבשורה, אלא אם כן היתה להם המרת שוא, "שמא האמנתם לשוא" (ראשונה לקורינתים ט"ו 2). אז חזר על הבשורה הטובה שהציג להם. לבשורה היו שלוש נקודות פשוטות: (1) "שהמשיח מת בעד חטאינו, בהתאם לכתובים.“ (2) "והוא נקבר.“ (3) "והוא קם ביום השלישי, בהתאם לכתובים." זאת הבשורה. זאת הבשורה הטובה שמטיפים אמתיים הכריזו לאורך מאות השנים. כאשר הוסמכתי, התעודת הסמכה שלי כתוב היה שהוסמכתי "לשירות הבשורה." משמע מינוי בעיקר להטיף את הבשורה. הדבר העיקרי שעלי לעשות באותה "שירות הבשורה" זה לבשר את הבשורה הטובה של מות המשיח, קבורתו ותקומתו. זה מה שכל פסטור נקרא, הוסמך ונועד לעשות. ושאול אמר, "אני מכריז לכם את הבשורה אשר בישרתי לכם" (ראשונה לקורינתים ט"ו 1). אמנם עלי לומר כמה דברים לגבי הקריאה לבשר את הבשורה.

I. ראשית, פסטורים רבים היום שמים משהו אחר לבשורה במרכז הטפתם.

יש כאלה שמטיפים על הפוליטיקה. דרשותיהם מבוססות על מה שקורה במימד הפוליטי. מטיפים כאלה פחות מדגישים את הישועה משום שאינם חושבים שזה הכרחי. הם רק אנשים פוליטיים. לפני שנים, בכנסיה הסינית שם הייתה לחבר, היה אדם צעיר שחשב שעל ד"ר לין להטיף נגד המלחמה בויאטנם. לבסוף הוא עזב ולקח עמו כמה צעירים. הם הצטרפו לכנסיית כל הקדושים האפיסקופלית בפסדינה, פרוור של לוס אנג'לס. הכנסיה הזאת נחשבה מאוד עדכנית. הפסטור, ד"ר ג'ורג' ריגס, הטיף כמעט כל יום ראשון נגד המלחמה בויאטנם ועל נושים פוליטיים אחרים. אך לאחר כמה זמן אותם צעירים מהכנסיה שלנו עזבו את הכנסיה הזאת ושבו אל העולם. למיטב ידיעתי אף אחד מהם לא פוקד כנסיה היום. כך קרה בכל אותם זרמים "מיינסרטימיים" כביכול. הטפה פוליטית שמאלנית לא מחזיקה את האנשים שם. כל אחת מהכנסיות האלה אבדה עשרות אלפים, ואפילו מילונים, של חברים בעשרות השנים הארחונות, בעיקר בגלל שהדרשות שלהם מבוססות על דאגות פוליטיות וחברתיות.

יש כאלה אשר מתמקדים בהטפתם על פסיכולוגיה. דרשות העזרה-העצמית שלהם דומות לאלה של רוברט שולר וג'ול אוסטין. הם זורקים איזה פסוק מהמקרא לפעמים, אך רוב הדרשות שלהם לא מרוכזות במקרא. כמו אופרה וינפרי וד"ר דרו בטלויזיה, הנושא של הטפתם הוא איך להרגיש טוב ולהצליח. שבוע שעבר דיברתים עם אחות כתולית אשר הולכת למיסה כל יום ראשון וגם צופה בג'ול אוסטין בטלויזיה. האחות הפיליפינית הזאת עובדת בבית חולימים מקומי שם עשיתי ניתוח קל. היה לה מבט זועף בכל פעם שהסתכלתי עליה. סיפרתי כמה בדיחות, אבל לא הצלחתי לגרום לה לחייך. כאשר לבסוף שאלתי אותה לגבי דתה, היא אמרה לי שהיא הולכת למיסה, וגם רואה ג'ול אוסטין בכל יום ראשון, כי הוא מלמד אותה איך לשמוח! מטיפים כאלה גורמים לאנשים להרגיש טוב, אבל יש להם השפעה מעטה על חייהם האישיים, ובטח שיש להם מעט אם בכלל השפעה על ישועת נפשם הנצחית!

שלישית, ישנן כנסיות שם מלמדים את המקרא פסוק פסוק. מכיוון שלמקרא יש נושאים רבים, אנשים אלה תמיד קופצים מרעיון אחד לאחר, בדרשותיהם. רוב הפסטורים השמרנים משתמשים בשיטה כזאת בהטפתם. אך זה חסר ערך בגדול. זה כמעט תמיד מלא בכל כך הרבה מחשבות ורעיונות שאין שום שינוי בחיי בני אדם. הסגן שלי, ד"ר קגן, השתתף בכנסיה של ד"ר ג'ון מקארתור למשך מספר חודשים, לפני המרתו. ד"ר מקארתור העביר דרשות מעניינות, אך ד"ר קגן לא הונע לחפש ישועה. הוא הגיע ועזב את הכנסיה הזאת ללא ישועה, למרות שהיתה לו התעניינות די משמעותית להיות נוצרי. הרעיון הכללי בכנסיות האלה זה שעצם לימוד המקרא זה מטרת ההטפה. המקרא עצמו נמצא במרכז, במקום המשיח של המקרא. זה נקרא סנדמניאיניזם. רבים בכנסיות כאלה נהיים קרים, אך חכמים, כמו הפרושים של אז.

לבסוף, יש כאלה אשר מתמקוד על "הלל" כביכול. זה לוקח כל מיני כיוונים שונים. אני וידיד פסטור היינו עדים לאסיפת "הלל" מקוממת שם אנשים שאגו כאריות, ותנועות כאילו של טפרים, כאשר אחרים צרחו והתגלגלו על הרצפה כמו אחוזי שדים ללא רסן. באסיפת "הלל" אחרת אשתי וילדיי ואני ראינו אנשים ממש משתחווים לאלילים כאשר הם צחקו והשתטחו על הרצפה. הרגשנו לא קשורים כאילו שהיינו בבית משוגעים! במקום אחר, במכללה נוצרית, ראיתי בנות רוקדות כזונות כאשר עשן אדם יצא ממכונה, והמוזיקה פגעה באוזניים. אסיפות "הלל" ראוותניות פחות מושכים בשירת פזמון אחד שוב ושוב כעבור שעה עד שהאנשים נראים להיות מהופנטים כמעט. באסיפות כאלה יש מעט מאוד זמן להטפה אמיתית. אין צורך לומר, שאין מקום דומיננטי למשיח בדרשות של כנסיות כאלה!

ואותו "משיח" אשר מקבל מעט מדי התייחסות באסיפות כאלה איננו המשיח האמיתית בכלל. המשיח האובייקטיבי של הבשורה נהפך להיות רגשות סובייקטיבים של כל אחד. בספרו הנוקב, נצרות ללא משיח, ד"ר מיכאל הורטון אמר,

     כמה שאנחנו אולי מדברים על קשר אישי עם אלוהים באמצעות ישוע המשיח, למעשה לא נראה שיש מערכת יחסים של ממש, מלבד עם העצמי... ישוע נהיה האני האחר שלי (ד"ר מיכאל הורטון, ספרי בייקר, 2008, עמ' 43).

איש צעיר שפגשתי לאחרונה אמר לי, “אינני זקוק למקרא ולא לכנסיה. יש לי קשר אישי עם משיח, וזה כל מה שאני צריך." הרבה הטפה היום יוצרת אנשים כאלה, אשר מאמינים שמחשבותיהם ורגשותיהם הם משיח. זהו ישוע אחר! זה משיח שקר! זאת לא הבשורה עליה דיבר שאול בטקסט שלנו! חשיבה כזאת, ורעיונות כזב אחרים, מגיעים מפסטורים רבים למדי אשר הופכים משהו אחר לבשורה עצמה למרכז הטפתם. שאול השליח דיבר על "בשורה אחרת, אשר לא קבלתם" (שניה לקורינתים י"א 4). כל מה שאמרתי בנקודה זו היא בגדר "בשורה אחרת." שאול אמר בטקסט שלנו,

מסרתי לכם בראש ובראשונה מה שגם קבלתי, שהמשיח מת בעד חטאינו, לפי הכתובים" (ראשונה לקורינתים ט"ו 3).

זאת הבשורה!

II. שנית, במרכז הבשורה נמצא צלב המשיח.

בכל סוגי ההטפה שהזכרתי עד כה, צלב המשיח לא נמצא במרכז – זה לא הדבר העיקרי – לא עומד ביסוד הנצרות. ד"ר ו"א קריסוול אמר,

     קחו את מות המשיח... מהמסר ולא נשאר כלום. המטיף כבר לא נושא את "הבשורה הטובה," בשורת סליחת חטאינו... איזה סוג של נצרות היא זו של הברית החדשה? ללא ספק הנצרות של הצלב. (ד"ר ו"א קריסוול, לשם הגנת האמונה, זונדרבן בית הוצאה לאור, 1967, עמ' 67).

שאול השליח אמר,

"חלילה שאקבל כבוד מלבד בצלב ישוע המשיח אדוננו" (גלטים ו' 14).

"המשיח מת לשם חטאינו." זה הנושא העיקרי של הטפת שאול. למעשה, הוא אמר לכנסיה בקורינת, "הייתי נחוש לא לדעת דבר בקרבכם מלבד ישוע המשיח והוא צלוב" (ראשונה לקורינתים ב' 2). אם זו נצרות המקרא, אז מדובר בנצרות הצלב. ספרג'אן הגדול, "שר המטיפים," אמר, "לב הבשורה הוא גאולה, ומהות הגאולה זו קרבן המשיח בצלב ככפרה."

היום כנסיות רבות משתמשות בסמל של היונה לייצג את אמונתם. בשבילי זאת טעות. היונה מסמלת את רוח הקודש. אך רוח הקודש איננה האישיות המרכזית בשילוש במסר של הבשורה. בפרק ט"ז של יוחנן ישוע אמר שרוח הקודש "לא תדבר בעד בעצמה" (יוחנן ט"ז 13). שוב, ישוע אמר, "הוא יכבד אותי" (יוחנן ט"ז 14). מלאכת רוח הקודש היא לא למשוך אל עצמה תשומת לב, אלא להביא כבוד למשיח. על כן כנסיה שבה המסר העיקרי קשור לרוח הקודש זו לא כנסיה מקראית באמת. שאול השליח אמר שהמשיח צריך להיות המרכז בכל השירות שלנו ובכל ההטפה שלנו. הוא אמר שמשיח הוא

"...הראש של הגוף, כלומר, של הקהילה. הוא הראשית, בכור מבין המתים, למען יהיה ראשון [שהוא יהיה עליון בכל]. כי כן היה רצון לשכן בו את כל המלוא... בעשית שלום בדמו על הצלב" (קולוסים א' 18-20).

יש לנו כפרה על חטא, ושלום עם אלוהים, "באמצעות דם צלבו" – ורק באמצעות דם צלב המשיח!

האם היית אצל ישוע לכוח טיהור?
   האם נרחצת בדם השה?
האם בטחת לגמרי בחסדו השעה הזאת?
   האם נרחצת בדם השה?
האם נרחצת בדם, הדם שמטהר נפשות של השה?
   האם בגדיך ללא רבב? האם כשלג הלבינו?
האם נרחצת בדם השה?
   ("האם נרחצת בדם השה?" מאת אלישע א' הופמן, 1839-1929).

הו! יקר הזרם
   שמלבין אותי כשלג:
לא ידעתי מקור אחר,
   רק דמו של ישוע.
("רק דמו של ישוע" מאת רוברט לוורי, 1826-1899).

"מסרתי לכם בראש ובראשונה מה שגם קבלתי, שהמשיח מת בעד חטאינו..." (ראשונה לקורינתים ט"ו 3).

ד"ר קריסוול אמר,

     מה כוונתו במילים "בראש ובראשונה"? התייחסותו איה קשורה לזמן אלא משמעות... הרעיון של כפרה ממלאת מקום על חטאינו באמצעות מות המשיח [במקומו של החוטא] זהו אבן יסוד החסד, לב לבו של הבשורה. שום אמת אחרת לא עומדת כה גבוהה... כל הדוקטרינות הגדולות של כתבי הקודש מובילות אל הצלב.
     איש ביקורת אמר פעם אל צ'ארלס הדון ספרג'אן, "כל הדרשות שלך נשמעות אותו דבר," לכך הגיב המטיף הנודע-בעולם מלונדון, "כן, אני לוקח את הטקסט שלי בכל מקום במקרא ועושה מזה קו ישיר אל הצלב." אין סליחה בלי כפרה; אין פדות בלי שפיכת דמים; אין ריצוי בלי לשלם על כך...
     הטפת מותו המכפר של משיח זה הדוקטרינה המפורשת ושלטת של הברית החדשה. זו מבדילה בין אמונתנו לכל הדתות האחרות. המסר הנוצרי במפורש זה של גאולה. המטרה היסודית היא להחיות את האדם מכבלי הדין של החטא... זה בראש ובראשונה בשורת גאולה, והכרזת הבשורה הטובה שאלוהים סולח לנו בגלל המשיח (ד"ר ו"א קריסוול, הגנה על האמונה, שם, עמ' 68-70).

III. שלישית, המשיח של הצלב מושיע אותנו מחטאינו.

המוסלמים מאמינים בישוע – במובן מסוים. הם קוראים לו "איסא." הקוראן אפילו מספר שהוא נולד מבתולה. אפילו כתוב שהוא עלה לשמיים. יש אנשים כסילים אשר חושבים שזה מספיק. אף מאות אנשים צעירים בעולם המוסלמי פונים מאותו "איסא" ישוע של הקוראן. יותר ויותר מהם פונים אל ישוע של המקרא היום יותר מכל זמן אחר בעבר. כמעט תמיד הם עוברים רדיפות וסבל לבטוח בישוע של הנצרות. למה הם סובלים, אפילו עוברים עינויים, כדי לבטוח בישוע שלנו? אגיד לכם למה! הישוע של הקוראן לא מת על הצלב על מנת לשלם על חטאינו – בגלל זה! הקוראן אומר שהוא לא מת על הצלב כדי להושיע אותנו! אך הקוראן לא מספר להם איך להיסלח מחטאיהם. זה אומר להם לעשות טוב, לציית לכללים, אך אינו מספר להם איך להיות נסלח ולהתקבל כבן אלוהים. הקוראן לא מסוגל לספר להם את זה, כי הקוראן מתכחש לכך שישוע מת על הצלב! הם סובלים רדיפות רבות להאמין בישוע שלנו משום שהוא לבדו נותן להם שלום עם אלוהים, "בעשית שלום באמצעות דם הצלב" (קולוסים א' 20).

האם אתם הייתם עוברים רדיפות כדי לבטוח במשיח של הצלב? האם הייתם מסכנים את חייכם למצוא שלום עם אלוהים "באמצעות דם הצלב"? הם כן. הם עושים זאת כל יום. האם הייתם עוברים דרך אש השנאה המוסלמית כדי למצוא פדות לחטאים שלכם באמצעות דם המשיח להושיעכם על הצלב? הם כן. הם עושים זאת כל יום.

בעיתון של פסטור וורמברנד לפני כמה זמן ראיתי את פרצופה של ילדה מוסלמית באינדונזיה. השליכו עליה חומצה כאשר בטחה בישוע. פרצופה כעת נהיה זוועה, כמעט מעבר לכל תיאור. אך היא מחייכת היתה. הם אמרו שהיא מחייכת כל הזמן. היא הרגישה שזה שווה לה לאבד את פרצופה כדי להשיג את צלב המשיח! למה? כי

"המשיח מת בעבור חטאינו בהתאם לכתובים" (ראשונה לקורינתים ט"ו 3).

החטא שלי – הו, עונג המחשבה המפוארת הזאת,
   החטא שלי, לא באופן חלקי, אלא כולו –
תלוי על הצלב ואינני נושא אותו עוד,
   הללו את אדוני, הללו את אדוני, נפשי!
("טוב עם נפשי" מאת ה"ג ספאפורד, 1828-1888).

כן, משיח עלה חזרה לשמיים. אך הקוראן מאשר זאת! אם יש לכם את עליית ישוע לשמיים ללא הצלב – אין לכם ישועה. חובה לכם להחזיק בצלב! כי רק בצלב ישוע שילם את מחיר חטאיכם. ללא הצלב אין פדות על חטא, ואין שלום עם אלוהים. רק במשיח של הצלב אפשר להיוושע מחטא! רק המשיח של הצלב שפך את דמו הקדוש כדי לטהר אתכם מכל חטא. כן,

"משיח מת בעד חטאינו בהתאם לכתובים" (ראשונה לקורינתים ט"ו 3).

מיליוני מרטירים וקדושים אמרו, "אתם את עצמי למשיח של הצלב! אתן את ידי ואת רגלי למשיח של הצלב! אתן את גופי לחיות הפרא בשביל המשיח של הצלב! אתן את כל חיי למשיח של הצלב!"

הם פגשו במתכת של הרודן,
   ברעמת הארי העקובה;
הם כרעו את צוואריהם לחוש את המוות:
   מי ילך בדרכם?
("בן האל יוצא למלחמה" מאת רגינלד הבר, 1783-1826).

הם אמרו שזה היה שווה את כל זה ועוד כדי שחטאיהם יסולחו והם יטוהרו על ידי משיח הצלב.

האם תקבלו את משיח? האם תבטחו בו כעת, הבוקר הזה? האם תאמרו יחד עם ד"ר וואטס, "הנה, אדון, אני מוסר את עצמי, 'זה כל מה שאני יכול לעשות"? אתם אומרים, :"אני מוכן למסור את עצמי למשיח של הצלב, אשר מת להושיע אותי מחטאי." אז עזבו את הכיסא ולכו לגב האולם. ד"ר קגן יקח אתכם לחדר אחר שם אפשר להקדיש את החיים אל זה אשר מת כדי להושיע אתכם מחטאיכם. לכו עכשיו לגב האולם. ד"ר צ'אן, אנא התפלל שמישהו יבטח במשיח של הצלב הבוקר. אמן.

(סוף הדרשה)
ניתן לקרוא את הדרשות של ד"ר היימרס כל שבוע באינטרנט
באתר www.realconversion.com לחצו על "דרשות בעברית".

You may email Dr. Hymers at rlhymersjr@sbcglobal.net, (Click Here) – or you may
write to him at P.O. Box 15308, Los Angeles, CA 90015. Or phone him at (818)352-0452.

דרשות אלה אינן בזכויות שמורות. ניתן להשתמש בהן בלי רשות של ד"ר היימרס. אולם, כל הדרשות של
ד"ר היימרס המצולמות הינן בזכויות שמורות ואפשר להשתמש בהן רק עם ברשות.

קריאה מהכתובים לפני הדרשה על ידי מר אייבל פרודהום: ראשונה לקורינתים ט"ו 1-4.
שירת סולו לפני הדרשה על ידי מר בנימין קינסד גריפית:
"הצלב הישן וגס" (מאת ג'ורג' בנארד, 1873-1958).