מאורע זה מתועד בשלושת הבשורות הסינופטיות – מתי, מרקוס, ולוקס. ישנם מורים שמלמדים כי דבר זה נועד רק לנוצרים בוגרים. אך כל שלושת הבשורות הללו אומרות במפורש שזה נודע לכולם. במתי אנו קוראים, "כי יחפוץ כל איש ללכת אחרי יכחש בעצמו ונשא את צלבו והלך אחרי" (מתי ט"ז 24). אזי במתי ההתכחשות העצמית ונשיאת הצלב נועדו "לכל אדם." למעשה המילה "איש" שם מודגשת על ידי המתרגמים. בגרסאות מודרניות מתרגמים "כל" בתור "כל אדם." אז הפסוק קשור לכל אשר יהיה תלמיד של המשיח. בטקסט במרקוס נאמר לנו שישוע "קרא אל העם," עם התלמידים, ואמר, “החפץ ללכת אחרי יכחש בנפשו וישא את צלבו וילך אחרי." אז שוב, זה נועד לכל מי שהיה בקהל שם, וגם לשנים עשר התלמידים שלו. בלוקס ט' 23 אנו קוראים, "ואל כולם אמר, כל איש כי..." אז ברור בשלושת הבשורות הסינופטיות שישוע קבע את נשיאת הצלב כתנאי לכולם, לא רק לשנים עשר התלמידים. ברור שישוע דיבר אל כולם כאשר אמר, "החפץ ללכת אחרי יכחש בנפשו וישא אצל צלבו וילך אחרי" (מרקוס ח' 34). להלן שתי נקודות הנובעות מהטקסט הזה.

I. ראשית, אנטינומיסטים מודרניים מתכחשים לכך שזה קורה בהמרת אמת.

ביום ראשון לפני שבוע הטפתי בדרשה נגד אנטינומיזם. ציטטתי מהמקרא ללימוד של הרפורמציה, אשר אומר, "דעות אנטינומיסטיות הן אלה אשר מתחכשות לכך שחוקי האל יחייבו באופן ישיר את חיי הנוצרי... אלה מסיקים בכזב שאין השלכות להתנהגותם, העיקר להמשיך להאמין... זה בלתי אפשרי להיות במשיח ובאותו זמן לאמץ חיים של חטא כדרך חיים" (עמ' 1831). אז ציטטתי את ד"ר א"ו טוזר, אשר אמר,

     כפירה ניכרת החלה להתהוות במעגלים הנוצרים האוונגליים שלנו – התפיסה הרווחת שאנחנו בני אדם יכולים לבחור לקבל את המשיח רק בגלל שאנו זקוקים לו כמושיע ושיש לנו זכות לדחות את הציות שלנו אליו כאדון כמה שנרצה!...
     איזו טרגדיה שביומנו אנו שומעים תכופות את הבשורה על בסיס כזה: "בואו לישוע! לא צריך לציית לאף אחד. לא צריך לשנות שום דבר. לא צריך לוותר על שום דבר – רק לבוא אליו ולהאמין בו כמושיע!"
     אז הם באים ומאמינים במושיע. אחר כך, באסיפה או בכנס, הם ישמעו דבר אחר: "עכשיו קיבלתם אותו כמושיע, איך תקבלו אותו כאדון?"
     העובדה שאנחנו שומעים על כך בכל מקום לא מצדיק את זה. לשדל בני אדם להאמין במשיח מפוצל זו לימוד גרוע כי אף אחד לא יוכל לקבל חצי משיח... כאשר אדם מאמין בישוע המשיח עליו להאמין בישוע המשיח האדון כולו – בלי שום הסתייגויות! אני בטוח שזה לא טוב להסתכל על ישוע כסוג של מטפלת אלוהית אליו ניגש כאשר החטא גרם לנו לחולי, ואחרי שהוא עזר לנו, נאמר, "להתראות" – ולהמשיך בדרכנו...
     איננו באים אליו בתור אחד אשר, ברכשו את ביתו, מצהיר: "אקח את השולחן הזה אבל אינני רוצה את הכיסא" – זה לפצל הכל! לא! זה או המשיח כולו או כלום משיח!
     אני מאמין שאנו צריכים שוב להטיף משיח שלם לעולם הזה – משיח אשר אינו זקוק להתנצלויות מצידנו, משיח אשר לא מפוצל, משיח שיהיה אדון הכל או לא אדון כלל וכלל!
     אני מזהיר אתכם – לא תקבלו עזרה ממנו בדרך ההיא כי האדון לא יושיע את אלה אשר אינו יכול למשול בהם! הוא לא יפלג את תפקידיו. לא ניתן להאמין בחצי-משיח. אנו לוקחים אותו כמו שהוא – המושיע המשוח ואדון אשר הוא מלך המלכים ואדון האדונים! הוא לא היה מי שהוא אם הוא הושיע אותנו ואז קרא לנו ובחר בנו בלי ההבנה שהוא יכול גם להנהיג בנו ובחיינו...
     יכול להיות שאנו באמת חושבים שאיננו חייבים לישוע המשיח לציית לו? אנו חייבים לציית לו מאז שקראנו אליו לישועה, ואם [אתה] לא רוצה לתת להם זאת, אני תוהה בצדק אם [אתה] בכלל מומר באמת!
     אני רואה דברים ושומע דברים שנוצרים עושים ואני מביט בהם... אני שואל אם הם בכלל הומרו באמת...
     אני מאמין שזהו תוצאה של לימוד כשל מכתחילה. הם חשבו על האדון כבית חולים וישוע בתור ראש המדור לתקן חוטאים אומללים שנכנסו לצרות! "תקן אותי, אדון," הם התעקשו, "כדי שאוכל להמשיך בדרכי!"
     זהו לימוד גרוע... זה מלא בעיוותים. הבה נביט בישוע אדוננו, מורם, קדוש, מוכתר, אדון האדונים ומלך על הכל, שיש לו זכות מלאה לפקוד על כל עמו הנושעים צייתנות מוחלטת!...
     אלוהים מבקש שנהיה כנים עמו מעל הכל. חפשו במקרא, קראו את הברית החדשה, אם תראו שם שנתתי טיפה של אמת, אז אני מפציר בכם לעשות משהו בנידון. אם גרמו לכם להאמין לא כהלכה במושיע מפוצל, אז שמחו שיש עוד זמן לעשות משהו בנידון! (ד"ר א"ו טוזר, אני קורא לזה כפירה!, הוצאות נוצריות, גרסת 1974, עמ' 9-21)

המרת אמת דורשת תשובה ובטוח באדון ישוע המשיח. זה אומר שחייך ישתנו לכיוון חדש בעת הביטחון המלא בו. שאול השליח הבהיר זאת כאשר אמר,

"לכן מי שהוא במשיח בריאה חדשה הוא, הראשונות עברו הנה הכל נעשו חדשות" (שניה לקורינתים ה' 17).

כיוון חדש בחיים יבוא לחוטא האובד על ידי חסד בלבד, באמונה באדון ישוע המשיח בלבד!

"כי בחסד נושעתם על ידי האמונה ולא מידכם היתה זאת כי מתת אלוהים היא, לא מתוך המעשים שלא יתהלל איש. כי פועל אלוהים אנחנו נבראים במשיח ישוע למעשים טובים אשר הכין האלוהים מקדם למען נתהלך בהם" (אפסים ב' 8-10).

"נבראים במשיח ישוע למעשים טובים" – זה חד וחלק לכל אשר אוהבים את ישוע, כי ישוע אמר, "מי שאוהב אותי ישמור את מצוותי" (יוחנן י"ד 15). שוב, ישוע אמר, "מי שלא אוהב אותי לא מקיים את דברי" (יוחנן י"ד 24). כאשר שאול השליח גער באנטינומיסטים בכנסיה של קורינת, הוא אמר, "מלכות אלוהים אינה במילים אלא בכוח" (ראשונה לקורינתים ד' 20). המילים שאנו אומרים על אהבת ישוע חסרות משמעות אם אין ליווי של כוח החסד לשנות את החיים של אדם. אנטינומיסטים הם אשר "דמות חסידות להם ומכחשים בכוחה" (שניה לטימותיאוס ג' 5). בכך, הם "לומדים תמיד ולעולם אינם יכולים לבוא לידיעת האמת" (שניה לטימותיאוס ג' 7). האמת נאמרה על ידי ישוע בטקסט שלנו,

"ויקרא אל העם ואל תלמידיו ויאמר אליהם, החפץ ללכת אחרי יכחש בנפשו וישא את צלבו וילך אחרי" (מרקוס ח' 34).

II. שנית, אלה אשר מומרים באמת אין להם שום בעיה להאמין בכך.

ואילו אמירה זו נסתרת לחלוטין מאדם טבעי ובלתי-מומר.

"הן האדם הטבעי איננו מקבל את דברי רוח אלוהים כי המה סכלות לו ולא יוכל להבינם באשר המה נדונים בדרך הרוח" (ראשונה לקורינתים ב' 14).

זה נבצר מהם בגלל השטן, אשר נקרא "אל העולם הזה,"

"ואם נעלמה בשורתנו, נעלמה היא מן האובדים אשר אל העולם הזה עיוור בהם את מחשבות חסרי האמונה לבלתי זרוח להם נוגה בשורת כבוד המשיח הוא צלם האלוהים" (שניה לקורינתים ד' 3-4).

הבשורה מתוארת על ידי שאול השליח,

"כי ראשית כל דבר מסרתי לכם מה שקיבלתי כי המשיח מת לכפר על חטאותינו ככתוב, ונקבר והוקם ביום השלישי ככתוב" (ראשונה לקורינתים ט"ו 3-4).

אבל איך הבשורה מושיעה אותך ומשנה לך את החיים?

כאשר בוטחים במשיח, מותו על הצלב מכפרת על החטא שלכם. כאשר בוטחים במשיח, תקומתו מעניקה כוח לדרך החדשה בחיים. שוב, אני חוזר לאפסים ב' 8-10,

"כי בחסד נושעתם על ידי האמונה ולא מידכם היתה זאת כי מתת אלוהים היא, לא מתוך המעשים שלא יתהלל איש. כי פועל אלוהים אנחנו נבראים במשיח ישוע למעשים טובים אשר הכין האלוהים מקדם למען נתהלך בהם" (אפסים ב' 8-10).

בחסד אנו נושעים דרך אמונה בישוע. כאשר אנו נושעים, אנו "נבראים במשיח ישוע למעשים טובים אשר הכין האלוהים מקדם למען נתהלך בהם" (אפסים ב' 10). רק אמונה בישוע יכולה לעשות אותנו רצויים לאלוהים. הלידה מחדש באה באמונה במשיח. אך הלידה מחדש יוצרת חיים חדשים, וכיוון חדש בחיים. לא מושלמות. זו מגיעה דרך תהליך של התקדשות. אך דרך חדשה – כיוון חדש בחיים – זה נכונות חדשה לציית למשיח! וכאן נכנס הטקסט שלנו,

"ויקרא אל העם ואל תלמידיו ויאמר אליהם, החפץ ללכת אחרי יכחש בנפשו וישא את צלבו וילך אחרי" (מרקוס ח' 34).

ההתעוררות, ובמיוחד הלידה מחדש, יוצרות רצון בלב לציית למצווה של המשיח! אם אין לידה מחדש, לא יהיה שום רצון לציית לישוע. אך כאשר רוח אלוהים עושה את פעולתה, מי שנולד ממרום לא יצטמצם חזרה וידחה את מצוות המשיח,

"ויקרא אל העם ואל תלמידיו ויאמר אליהם, החפץ ללכת אחרי יכחש בנפשו וישא את צלבו וילך אחרי" (מרקוס ח' 34).

למרות שדיטריך בונהופר (1906-1945) החזיק דעה ליברלית על השראה, אלוהים האיר לו את האמת הזאת. הוא הבין את האמת הזאת, אשר רבים שיש להם גם דעה טובה על השראה פספסו. בונהופר היה פסטור לותרני צעיר אשר דיבר נגד היטלר, ונתלה על ידי הנאצים כמה ימים לפני שגרמניה נפלה לידי בעלות הברית. הוא היה רק בן 39 שנים. בספרו הקלאסי, מחיר התלמידות, בונהופר אמר, "כאשר המשיח קורא לאדם, הוא מזמין אותו לבוא ולמות. אולי זה יהיה מוות כמו של התלמידים הראשונים אשר נצטרכו לעזוב את ביתם ואת מלאכתם בשבילו, או אולי זה מוות כמו של לותר, שנצטרך לעזוב את המנזר שלו ולצאת אל העולם. אך זה אותו מוות כל פעם... למעשה כל מצווה של ישוע זו קריאה למות, עם כל תשוקותינו ותאוותינו... כל יום אנו נתקלים בפיתויים חדשים, וכל יום אנו חייבים לסבול מחדש למען ישוע המשיח. הפצעים והצלקות שאנו מקבלים [בקרב] הם סימנים חיים לשותפות הזאת בצלב עם האדון... הסבל זה אות של תלמידות אמיתית. התלמיד אינו מעל אדונו. ללכת אחרי המשיח פירושה לסבול בגלל שאנו חייבים לסבול. זאת הסיבה שלותר הסיק שסבל זה סימן לכנסיה האמיתית, וזה ניכר בהודאה של אוגסבורג שמגדירה באופן דומה את הכנסיה כקהילה של אלה 'אשר נרדפים ומתים לקידוש השם למען הבשורה.' אם אנו מסרבים לשאת את הצלב שלנו ולהיכנע לסבל והדחיה בידי בני אדם אנו מאבדים את ההתחברות עם המשיח ומפסיקים ללכת אחריו... מעשיהם של המרטירים הנוצרים הראשונים מראים איך שהמשיח נותן להם ביטחון יוצא דופן בנוכחותו בשעת היגון הגורלי. בשעת העינויים הקשים ביותר למענו, הם נהיים שותפים לשמחה הגדולה ועונג ההתחברות עמו. נשיאת הצלב מוכיחה שזו הדרך היחידה לנצח את הסבל. זה נכון לכל אלה אשר הולכים בעקבות המשיח, כי כך היה בשבילו... הצלב מונח על כל נוצרי. הסבל הנוצרי הראשון שכל אדם חייב לחוות זה הקריאה לעזוב את הקשרים האדוקים לעולם הזה. זה המוות של האדם הישן שזהו תוצאת מפגש עם המשיח. כאשר אנו [מתחילים להיות תלמידים] אנו מכניעים את עצמנו למשיח באיחוד עם מותו – אנו מוסרים את חיינו למוות. כך זה מתחיל; הצלב... פוגש אותנו בתחילת ההתחברות עם המשיח. כאשר המשיח קורא לאדם, הוא מזמין אותו לבוא ולמות" (דיטריך בונהופר, מחיר התלמידות, ספרי קוליאר, גרסת 1963, עמ' 99-101).

הכרתי על פסטור ריצ'רד וורמברנד (1909-2001). יש לנו תצלום שלו בכנסיה שלו עם אשתו והם מחזיקים אחד מבנינו, כאשר הוא התפלל עבורם והקדיש אותם למשיח. יצא לי להכיר מספר נוצרים דגולים. ד"ר טימותי לין, הפסטור שלי בכנסיה הסינית, היה הפסטור הגדול ביותר שאי פעם הכרתי. ד"ר כריסטופר קגן הוא הנוצרי הגדול ביותר שאי פעם הכרתי אישית. פסטור הרמן אוטן הוא קדוש בעיני האל. הוא הגן על המקרא בפני התקפות ליבלריות יותר מחמשים שנה, וזה גרם לו לסבל רב, אובדן חברים רבים, בסינוד מיזורי של הזרם הלותרני. אני מעריץ אדם כזה – למרות שאני לא מסכים עם כל מה שהוא אומר. אך פסטור וורמברנד היה, בהרבה, הנוצרי הגדול ביותר שאי פעם יצא לי לפגוש.

ריצ'רד וורמברנד היה פסטור לותרני אשר שהה ארבע עשרה שנים בבתי סוהר קומוניסטים ברומניה. הוא היה שנתים שלמות בצינוק, במהלן לא ראה את השמש, ולא שמע קול של אדם. הוא הוכה, סומם, ועבר עינויים ימי-ביניימים. גופו נשסעה ודימם מהלקאות חוזרות. פצעים עמוקים בעורפו וגבו נעשו על ידי מקלות מתכחת רותחות. הוא לא יכל לעמוד כדי להטיף כאשר ביקר בכנסיה שלנו, כי רגליו מעוותות בגלל המכות והעינויים. בספרו, במחתרת של אלוהים, הוא אמר, “בבלוק מיוחד שמעתי את הרם-קול, יום אחר יום.

הנצרות מתה.
הנצרות מתה.
הנצרות מתה.

ולאחר פרק זמן האמנתי למה שאמרו לנו כל החודשים האלה. הנצרות מתה. המקרא חוזה עת של כפירה גדולה, ואני האמנתי שזו הגיעה. אז חשבתי על מרים ממגדל, ויכול להיות שהמחשבה הזאת, יותר מכל אחרת, עזרה להושיע אותי מהרעל נגד נפשות של השלב האחרון והקשה ביותר של שטיפת מוח. נזכרתי שהיא אמרה שהיא היתה נאמנה למשיח אפילו כאשר הוא זעק בצלב, 'אלוהי, אלוהי, למה שבקתני?' וכאשר היה גויה בקבר, היא בכתה בקרבת מקום וחיכתה שיקום. כך האמנתי לבסוף שהנצרות מתה, אמרתי, 'למרות זאת, אאמין, ואעמוד לצד קברה עד שתקום שוב, מה שבטוח יקרה'" (ד"ר ריצ'רד וורמברנד, במחתרת של אלוהים, ספרי קרבן חי, 2004, עמ' 263, 264).

בחיי לא הייתי צריך לסבול הרבה בשביל ישוע. אך השנתיים האחרונות שלי בסמינר הדרום בפטיסטי קרוב לסן פרנסיסקו היו קשות. רגשית הרגשתי שאני בגת שמנים. כאשר החברים שלי עזבו אותי ונותרתי לבדי, שני פרופסורים שונים אמרו לי שבחיים לא יעסיקו אותי להיות פסטור בכנסיה בפטיסטית אם אמשיך ככה להגן על המשיח והמקרא. המורה שלי לדרשנות, ד"ר גרין, אמר לי, "אתה דרשן טוב, אך אתה יוצר לעצמך שם של מורה בעייתי. אם אתה רוצה להיות פסטור בכנסיה, עליך לעצור עכשיו." זה כאילו שמישהו יאמר לך במכללה, "בחיים לא תקבל עבודה אם לא תפסיק להגן על המקרא."

חזרתי לחדר שלי במעונות. שמתי עלי ז'קט ויצאתי להליכה. הרוח הקרה מהאוקיינוס גרמה לי צמרמורת. לא הפסקתי לחשוב על מילות הפרופסור, "יש לך שם רע. בחיים לא תקבל כנסיה. תפסיק להגן על המקרא." בערך חצי הדרך, אמרתי לעצמי, "לעזאזל עם כל זה! לא משנה מה קורה אני עומד לשם ישוע ודברו. לעזאזל עם לקבל כנסיה!" אני יודע שאני צריך להגיד את זה בצורה אחרת, אך למרות שזה גס, זה בדיוק מה שאמרתי לעצמי באותו יום! ד"ר ג'ון רוולינגד (1914-2013) אולי אמר משהו כזה! לותר (1483-1546) יכל לומר משהו כזה! שאול השליח אמר, "סבלתי את אובדן הכל, אך אינני חושב את אלה אלא לפסולת, להשיג את המשיח" (פיליפים ג' 8). לפעמים אין דרך אחרת מלהציג מחשבה בכוח ככה. פשוט אמרתי, "לעזאזל עם הכל! לא משנה מה המחיר לא אפסיק לדבר בשביל המשיח ודברו!" אני מחשיב את אבדן כל הדברים האלה "לפסולת, כדי להשיג את המשיח"!

מה אתם מפחדים לאבד? מה אתם מפחדים להפסיד? מה גורם לכם לפחד מלהתכחש לעצמכם, לשאת את צלבכם, וללכת אחרי המשיח? זה תמיד סוג של פחד שעוצר אנשים. האם תחשיבו את הפחדים האלה "כפסולת," אז לבוא למשיח בכל זאת? אם תעשו כך, תוכלו להיות אדם מיוחד מאוד בעיני אלוהים!

בכנסיה הקדומה אלה אשר מתו למשיח נקראו "מרטירים." אך אלה כמו וורמברנד, אשר סבל רבות תחת רדיפות בלי למות, נקראו "מתוודאים." פסטור וורמברנד היה מתוודה. הוא התחכש לעצמו, נשא את צלבו ובא אל ישוע, למרות שזה עלה לו מחיר גדול מאוד של סבל. האם תעשו כן? האם תחשיבו הכל "לפסולת כדי להשיג את המשיח"? האם תתכחשו לעצמכם, תשאו את צלבכם, ותבואו אל ישוע? האם תאמרו, כמו המילים בשיר האהוב על ד"ר ג'ון ר' רייס,

ישוע, את צלבי לקחתי, הכל עזבתי ללכת אחריך;
   מיואש, שנוא, עזוב, אתה, מעכשיו, תהיה הכל בשבילי:
תאבד כל שאיפה, כל מה שביקשתי, וקיוויתי, וידעתי;
   אך כמה עושר במצבי, אלוהים ושמיים עדיין שלי.

זה מספר 8 בדף השירים שלכם. בבקשה לעמוד לשיר את זה.

ישוע, את צלבי לקחתי, הכל עזבתי ללכת אחריך;
   מיואש, שנוא, עזוב, אתה, מעכשיו, תהיה הכל בשבילי:
תאבד כל שאיפה, כל מה שביקשתי, וקיוויתי, וידעתי;
   אך כמה עושר במצבי, אלוהים ושמיים עדיין שלי.

שישנא אותי העולם ויעזוב אותי, הם עזבו גם את המושיע שלי;
   לבבות אדם ומראות מכזבות אותי; אתה לא, כמו אדם, חסר אמת;
ואילו, בעוד חיוכך עלי, אלוהי החכמה, אהבה וגבורה,
   צוררים ישנאו, וחברים ידיחו אותי; הראה נא לי את פניך, והכל יזהר.

בני אדם יציקו לי ויפריעו, אך זה רק יוביל אותי לחיקך;
   חיי צרות ילחצו עלי, שמיים יביאוני למנוחה מתוקה.
הו, זה לא צער שיזיק לי, כאשר אהבתך נשארת עמי;
   הו, אילולא השמחה למשוך אותי, שמחה מעורבת בך.
("ישוע, אצ צלבי לקחתי" מאת הנרי פ' לייט, 1793-1847).

אם תרצו לדבר עמנו על להיות נוצרי, אנא קומו ממושבכם ולכו לגב האולם כעת. ד"ר קגן ייקח אתכם למקום שקט להתפלל. ד"ר צ'אן, אנא תתפלל שמישהו אשר הגיב יוושע.

(סוף הדרשה)
ניתן לקרוא את הדרשות של ד"ר היימרס כל שבוע באינטרנט
באתר www.realconversion.com לחצו על "דרשות בעברית".

You may email Dr. Hymers at rlhymersjr@sbcglobal.net, (Click Here) – or you may
write to him at P.O. Box 15308, Los Angeles, CA 90015. Or phone him at (818)352-0452.

קריאה מהמקרא לפני הדרשה על ידי מר אייבל פרודהום: מרקוס ח' 34-38.
שירת סולו לפני הדרשה על ידי מר בנימין קינסד גריפית:
"ישוע, את צלבי לקחתי" (מאת הנרי פ' לייט, 1793-1847).