הדרשה הזאת היא גרסה ערוכה ומקוצרת לזו שהטיף ד"ר ו"א קריזוול, אשר היה הפסטור הנערץ ופסטור אמריטוס של הכנסיה הבפטיסטית הראשונה של דאלאס, טקסס לחמשים ושבע שנים, משנת 1944 עד מותו, בינואר 2002, בגיל 92. הדרשות שלו היו מחשמלות. לבי נרגש בכל פעם לשמוע אותו מטיף. אני מחשיב אותו לאחד משלושת המטיפים הגדולים ביותר במחצית השניה של המאה העשרים. ואני מביא לכם הבוקר גרסה בעריכתי של דרשתו המפורסמת של קריזוול, "המלך יבוא." אנא פנו בספרי המקרא שלכם ליוחנן י"ח 37, ועמדו לשם קריאת דבר אלוהים.

"ויאמר אליו פילטוס אם כן אפוא מלך אתה ויען ישוע לאמור אתה אמרת כי מלך אנכי לזאת נולדתי ולזאת באתי בעולם להעיד לאמת כל אשר הוא מן האמת ישמע בקולי" (יוחנן י"ח 37).

אפשר לשבת.

המשיח עומד בפני המושל הרומי, פונטיוס פילטוס. הוא דמות שנואה. כתר קוצים בלחץ הושם על ראשו, ליצור זרמים של דם על פניו. גבו ספג מכות ונהיה גוש דם על ידי הלקאות מצד החיילים הרומים. עם חוסר אמונה בקולו, פילטוס אומר, "האם אתה מלך?" ישוע עונה בצורה הכי בולטת שניתן להביע בשפה היוונית, לחזור על השאלה. "אתה אומר שאני מלך. לשם כך נולדתי, ולשם כך באתי לעולם" (יוחנן י"ח 37). ישוע הוא המושיע, המשיח, והמלך!

בברית חסרת תנאים, אדוני אלוהים הבטיח את ארץ פלסטינה לאברהם ולזרע ישראל לעולם. אנו קוראים במזמור ק"ה,

"זכר לעולם בריתו, דבר צוה לאלף דור. אשר כרת את אברהם, ושבועתו לישחק; ויעמידה ליעקב לחק, לישראל ברית עולם: לאמר, לך אתן את ארץ כנען, חבל נחלתכם" (תהלים ק"ה 8-11).

שאר העולם שייך לעמים אחרים, אך ארץ כנען, ארץ פלסטינה, שייכת לזרע ישראל, שייכת לעם היהודי. זאת הבטחה על ידי אלוהים לאברהם, ליצחק וליעקב בברית ללא תנאים לעולם.

אותו אדוני אלוהים אמר לדוד שיהיה לו בן אשר ישב על כסאו לעדי עד, לעולם בלי קץ. אדוני אלוהים אמר לדוד,

"כי ימלאו ימיך ושכבת את אבתיך והקימתי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך והכנתי את ממלכתו... ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפניך, כסאך יהיה נכון עד עולם" (שמואל ב' ז' 12, 16).

אותו אדוני אלוהים אשר הבטיח לאברהם, יצחק ויעקב שהם לנצח יירשו את ארץ כנען זה אותו אדוני אלוהים אשר הבטיח לדוד שיהיה לו בן אשר ימלוך על ישראל לעולם. אותו מלך שיבוא יהיה זרעו ושושלתו של אביו דוד. הנביא ישעיה תיאר את המלך החזק שיבוא, בן דוד,

"כי לא מועף לאשר מוצק לה, כעת הראשון הקל ארצה זבלון וארצה נפתלי, והאחרון הכביד דרך הים עבר הירדן, גליל הגוים. העם ההלכים בחשך ראו אור גדול. ישב בארץ צלמות, אור נגה עליהם... כי ילד ילד לנו, בן נתן לנו. ותהי המשרה על שכמו, ויקרא שמו פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום. למרבה המשרה ולשלום אין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו להכין אתה ולסעדה במשפט ובצדקה מעתה ועד עום קנאת יהוה צבאות תעשה זאת"(ישעיה ח' 23 – ט' 1, 5-6).

שבע מאות חמשים שנה לאחר הנבואה הזאת, המלאך גבריאל הופיע אל בתולה יהודיה בשם מרים. המלאך אמר לה שתהיה אם לאותו ילד נבואי, המלך אשר יבוא, בן דוד. המלאך אמר,

"והנה הרה ויולדת בן וקראת את שמו ישוע. והוא גדול יהיה ובן עליון ייקרא, ואדוני אלוהים יתן לו את כסא דוד אביו. ומלך על בית יעקב לעולם ועד ולמלכותו אין קץ. ותאמר מרים אל המלאך איך יהיה הדבר הזה ואני אינני יודעת איש. ויען המלאך ויאמר אליה רוח הקודש תבוא עליך וגבורת עליון תצל עליך, על כן קדוש יאמר לילוד בן האלוהים" (לוקס א' 31-35).

תשעה חודשים לאחר מכן נולד הילד. בפני רועי הצאן הנדהמים, בשדה בקרבת מקום, מקהלה של מלאכים הופיעה והם שרו, "כבוד לאלוהים במרומים, ובארץ שלום וטוב לבני אדם" (לוקס ב' 14). מלך ההבטחה של הברית סוף סוף הגיע!

בשנה החמש עשרה לקיסר טיבריוס, ישוע בן שלושים נטבל על ידי יוחנן המטביל בנהר הירדן. דרך אמו מרים, הוא היה צאצא של דוד דרך נתן. דרך יוסף, בעלה של מרים, היה מבחינה משפטית צאצא של דוד דרך שלמה. גם בזכות משפטית וגם ירושה בדם היה ישוע מלך ההבטחה!

בן יום, בדיוק בזמן שחזה גבריאל לנביא דניאל, בדיוק כפי שניבא זכריה, האדון ישוע המשיח בא לירושלים, עני ורוכב על חמור, להציג את עצמו כמלך הברית, שר השלום. כאשר נכנס לעיקר הקודש ירושלים, העם צעק, "הושענה במרומים! ברוך הבא בשם אדוני! הושענה בן דוד!" כאשר הסופרים והפרושים ניסו לעצור את העם מלצעוק כך, ישוע הגיב, "אם אלה לא ידברו, האבנים תזעקנה" (לוקס י"ט 40).

זה היה יום הברית הגדול בחיי העם הנבחר על ידי אלוהים. זה היה רגע השיא של כל ההיסטוריה. מלך הברית בא, ישוע, מלך היהודים. אך יש עוד.

I. ראשית, הוא מלך דחוי.

ישוע עמד על במת העדים של הסנהדרין, בית המשפט הגבוה של ישראל. לפניו עומד הכוהן הגדול אשר מכהן על הסנהדרין. הכוהן הגדול אומר לאדון,

"משביעך אני באלוהים חיים שתאמר לנו אם אתה המשיח בן האלוהים. ויאמר אליו ישוע אתה אמרת ואני אומר לכם מעתה תראו את בן האדם יושב לימין הגבורה ובא עם ענני השמים" (מתי כ"ו 63-64).

כאשר האדון אמר את זה, הכוהן הגדול קרע את בגדיו ופנה אל הסנהדרין ואמר, "שמעתם את גידופו. מה אתם אומרים?" הם קראו, "צלוב אותו, צלוב אותו!"

באותו זמן זכות משפט מוות נלקח מידי הסנהדרין וניתן לנציב הרומי. היהודים. על כן, לקחו את האדון ישוע אל פונטיוס פילטוס והאשימו אותו במרד ובגידה, באמרם, "הוא אומר שהוא מלך." האדון ישוע עמד שם, כה צנוע, כה סבלן, כה שקט. פילטוס שאל, "הוא? מלך?“ "כן, הוא אומר שהוא המשיח, מלך. הוא אשם בבגידה והסטה." פילטוס אמר, "אלקה אותו ואשחרר אותו."

"אז החיילים הרומים היכו אותו, בשנאתם גם את היהודים וגם את הנצרי הזה, שמו עליו כתר קוצים, הלבישו אותו בגלימת ארגמן, שמו בידיו מקל כשבט, ובלעג כרעו ברך, באמרם, "קבלו את מלך היהודים."

פילטוס ראה אותו מדמם כולו מההלקאות הנוראיות, צורה מגוחכת עם כתר קוצים וגלימה מלוכלכת, הביא אותו לפני העם ואמר, "הנה המלך שלכם!" הם אמרו, "אין לנו מלך מלבד הקיסר. צלוב אותו!"

מתוך פחד, פונטיוס פילטוס מסר אותו לחיילים שלקחו אותו וצלבו אותו, מסמרו אותו לצלב. אך מעל ראשו פילטוס כתב את האשמה, "זהו ישוע, מלך." הפרושים אמרו, "אל תכתוב 'זה ישוע המלך.' כתבו 'זה ישוע שאמר שהוא מלך.'" אך פילטוס הגיב, "מה שכתבתי, כתבתי." ישוע נצלב כמלך, והוא מת כמלך – מלך דחוי. "הוא בא אל שלו, ולא קבלוהו" (יוחנן א' 11).

II. שנית, הוא מלך בגלות.

כאשר ישוע מת בצלב, השטן ודאי שמח! נדמה שאפשר לשמוע את השטן קורא דרך פיות הסופרים והפרושים,

"הוא הציל אחרים; את עצמו לא יכול להושיע. אם הוא מלך ישראל, שירד עכשיו מהצלב" (מתי כ"ז 42).

אני שומע את השטן שמח דרך הפרושי, הצדוקי והסופר, כאשר אלה הולכים מול ישוע גוסס בצלב.

אך השטן לא ידע מה יקרה להבא. זה היה סוד שנשמר בלב אלוהים שיהיה פרק זמן ביניים בין מותו על הצלב וביאתו השניה כמלך. יהיה פרק זמן ביניים (פאולוס קרא לזה "מיסטריון," מיסטריון באפסים ג'). בזמן הביניים הזה רוח הקודש תפעל כך שאלוהים יקרא החוצה מכל העולם עם בשביל עצמו. אלה ייקראו "אקלסיה," "אלה-שנקראו-החוצה," בשפה שלנו, "הכנסיה."

בשורת הישועה תגיע לכל אדם בכל מקום. בכל פעם שאדם יפנה אל ישוע באמונה, גם יצטרף לכנסיה, משפחת אלוהים. יהיה בית משותף אחד לאמונה – עם יהודים וגוים, יוונים וחסרי-תרבות, שחורים ולבנים וצהובים וחומים, זכר ונקבה, משכילים ובורים, עשירים ועניים, כולם דומים בעיני האל, ושייכים למשפחת הגאולים של האדון, בריאה חדשה בשם הכנסיה, כלת המשיח.

אך מה לגבי המלכות? האם לא תהיה מלכות? האם אלוהים שכח את המלכות? אתם רואים, ישוע הוא ראש הכנסיה. אך הוא לא נקרא "מלך" של הכנסיה. אין המשגה כזאת בברית החדשה. ישוע הוא מלך למלכות – אך האם מלכות זאת תבוא אי פעם? האם ישוע אי פעם ימלוך על העולם?

לפני שישוע עלה לשמים, בפרק הראשון של ספר מעשי השליחים, התלמידים שאלו אותו, "אדון, האם תשיב בזמן הזה את המלכות לישראל?" (מעה"ש א' 6). זה היה הרגע המושלם לישוע לומר, "לא תהיה שום מלכות. לא תהיה מלכות אי פעם." אך ישוע לא אמר את זה אליהם. במקום זאת הוא אמר, "לא לכם לדעת את העתים והזמנים, אשר האב קבע בכוחו שלו... [אך] אתם תהיו עדי... עד קצה הארץ" (מעה"ש א' 7, 8). הוא אמר להם ללכת לכבוש נפשות, למלא את הכנסיה, לאסוף את הפדויים. המלכות תבוא, אך זו בעתיד. יום נפלא יבוא והמלכות תבוא!

III. שלישית, הוא מלך אשר יבוא.

ישוע בא בשתי דרכים. הוא בא בגנב בלילה. הוא יבוא שנית כברק לפצל את השמים ולזרוח ממזרח למערב. כך האדון ישוע יבוא בביאתו שוב, באפוקליפסה, ההתגלות הגדולה של המלך.

ראשית, הוא בא כגנב בלילה. הוא בא בלי להודיע מראש, בפתאומיות, בשקט, בסוד. הוא בא כגנב לגנוב חזרה את אוצרו. הוא בא גנב לקחת את עמו. כולנו נשתנה. אנחנו החיים ונותרים, בבואו, פתאום נילקח לפגוש את האדון באוויר.

אלה אשר מתו כנוצרים יקומו ראשונה. השופר יתריע והמתים במשיח יקומו ראשונה. אז כל הנוצרים בחיים יילקחו לפגוש את האדון באוויר. כולנו נקום, וכולנו נשתנה. כולנו נילקח למעלה לפגוש את המשיח באוויר. כמו בימי חנוך, פתאום נעלם. כמו שהיה בימי אליהו, אלוהים לקח אותו בסערה. כמו שהיה בימי לוט והמלאך לקח אותו לפני משפט אלוהים על הארץ. כך המשיח יבוא, בסוד, כגנב בלילה, לקחת את עמו לפני דין הצרה הגדולה.

אז, הוא יבוא בגלוי, וכל עין תראה אותו, הביאה השניה והאפוקליפסה. כמו ברק זורחת ברחבי השמים, כך הכבוד והנוכחות של המשיח תיראנה. הטקסט של האפוקליפסה של ההתגלות זו התגלות א' 7, "הנה הוא בא בעננים; וכל עין תראה אותו."

האדון ישוע המשיח בא עם עמו, יורד משמים. הוא בא בכבוד אלוהים כאלוהים הבן, וכבן אלוהים. הוא בא בכבודו כמו בן אברהם, כבן דוד, וכבן האדם, כבן אלוהים!

הוא בא במלך היהודים. הוא בא כמלך העולם. הוא בא כמלך המלכים. הוא בא כאדון, אל גיבור, האישיות השניה בשילוש הקדוש. הוא בא כבורא-מחדש ומשלים הארץ. הוא בא להיות אדון ומלך על כל הבריאה.

אז תתגשמנה כל אמירות הנביאים כמו מיכה,

"ושפט בין עמים רבים, והוכיח לגוים עצמים עד רחוק, וכתתו חרבתיהם לאתים, וחניתתיהם למזמרות, לא ישאו גוי אל גוי חרב, ולא ילמדון עוד מלחמה" (מיכה ד' 3).

שר השלום יבוא. אז תתגשם הנבואה היפה של ישעיה,

"וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדו, ונער קטן נהג בם, ופרה ודב תרעינה יחדו ירבצו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל תבן ושעשע יונק על חר פתן, ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את יהוה כמים לים מכסים"(ישעיה י"א 6-9).

המחשבה על ביאתו השניה של משיח יש לה שתי תגובות בלב האדם. אחת היא אימה. אם לבכם בעולם, וחייכם ניתנו לחטא ותאווה, אז המחשבה על ביאתו של המשיח מפחידה, כפי שתואר בפרק הששי של התגלות,

"ויאמרו אל ההרים ואל הסלעים נפלו עלינו וכסונו מפני היושב על הכסא ומפני חמת השה: כי בא יום אפו הגדול, ומי יעמוד?" (התגלות ו' 16-17).

לאלה אשר דוחים את המשיח וחיים בחטא, ביאת המשיח מהווה טרור. אך לאלה אשר נושעים, המחשבה על הופעת המושיע שלנו היא יקרה, מתוקה וקרובה ללבנו. כפי השליח הקדוש יוחנן אמר בסוף ספר התגלות, "אמן. בוא אדון ישוע" (התגלות כ"ב 20).

זו אולי תהיה באמצע היום, ואולי בעלות השחר,
אולי בחשכה של חצות
זו תפרוץ לאור של כבודו,
כאשר ישוע מקבל את שלו.

כאשר צבאות זועקים הושענה ממרומים יורדים,
עם קדושים בכבוד ומלאכים משתתפים,
עם חסד בגבו כמו הילה של כבוד,
ישוע יקבל את שלו.

כמה שמחה! כמה תענוג! נלך בלי למות,
ללא חולי, ללא צער, ללא חרדה וללא בכי,
לקוחים בעננים עם האדון לכבוד,
כאשר ישוע יקבל את שלו.

הו, אדון ישוע, עד מתי, עד מתי,
קוראים אנו בשירת גיל,
המשיח שב! הללויה!
הללויה! אמן, הללויה! אמן.
   ("המשיח שב" מאת ה"ל טרנר, 1878).

ברוך הבא מלך, אדון, מושיע ישוע!

(סוף הדרשה)
ניתן לקרוא את הדרשות של ד”ר היימרס כל שבוע באינטרנט
באתר www.realconversion.com. לחצו על "דרשות בעברית."

You may email Dr. Hymers at rlhymersjr@sbcglobal.net, (Click Here) – or you may
write to him at P.O. Box 15308, Los Angeles, CA 90015. Or phone him at (818)352-0452.

קריאה מהכתובים לפני הדרשה מאת מר הבל פרודהום: ישעיה ח' 23 – ט' 1, 5-6.
שירת סולו לפני הדרשה על ידי מר בנימין קינסד גריפית:
"המשיח שב" (מאת ה"ל טרנר, 1878).